מסופר על הרב אריה לוין, רב המחתרות, שהתהלך פעם ברחוב והבחין במכר המנסה להתחמק ממנו. כשנפגשו עיניהם, שאל אותו מדוע. השיב הלה שהוא אינו הולך עם כיפה, ומתבייש שכך יראה אותו הרב. ענה לו הרב אריה לוין: אל דאגה. אני נמוך קומה, ולכן אני רואה רק עד הלב.
הסיפור היפהפה הזה נחרט בלבי לפני שנים ארוכות. הוא מסמל את כל הטוב הפוטנציאלי שיש בחיבור על פני פילוג, באהבה על פני שנאה, באחדות על פני קיטוב.
הרב קוק, במאמרו "מסע המחנות", כפר בעצם החלוקה למחנות של דתיים וחילונים. הוא ממש זעק נגד הפילוג ה"דמיוני" לדבריו, וקרא לטשטש את הקווים שזה מקרוב באו. וכך כתב: "ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישיים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים".
הרב קוק קורא למעשה לכל מחנה "להניח את נשקו" על מנת ללמוד מהשונים ממנו. המחלוקת איננה דבר רע. להפך, היא חיובית. כל עוד היא משמשת לחידוד עמדות ולתיקון עצמי – אין דבר נהדר ממנה. כל עוד המחלוקת היא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם – אין דבר מלמד ממנה. ברגע שהחלוקה משמשת לפסילה גורפת, אנחנו בבעיה הדורשת פתרון.
אני אופטימית מטבעי. אולי לא כולם יסכימו עמי, אבל איני חושבת שהעם מפולג. אני מאמינה שעם ישראל מאוחד, וביטויי הפסילה והקטלוג "לנו או לצרינו" אינם משקפים את המצב כהווייתו.
האחדות המתפרצת במלא עוזה באירועי משבר, היא היא המסמלת באופן אמיתי את המצב בעם היושב בציון. אני באופן אישי מאמינה בחיבורים בין המגזרים השונים, וכך גם פעלתי כל חיי.
בשנות פעילותי הציבורית השתדלתי להוות גשר בין העולמות. בין החרדים לחילונים; בין הציונות הדתית לחרדים מחד ולחילונים מאידך. כל עוד יוצאים מנקודת הנחה שרב המאחד – החיבור הוא אך טבעי.
זכינו ליטול חלק בתחיית עם ישראל בארצו לאחר אלפיים שנות גלות ופיזור. לא הגענו עד הלום כדי לשמר את הקרע, אלא כדי לאחות אותו. עם ישראל הוא פסיפס אנושי מרהיב, אך לא פשוט להרכבה. מאוד קל לראות את המפריד. אני בוחרת לראות את החיבור.
והלוואי שנטשטש את הגבולות בין ה"מחנות" ותמיד נדע להביט אל הלב. כי בידינו הדבר. 
