אני לא רוצה לבזבז את הפגישה הזו, אז אני צולל ישירות לדילמה הגדולה, מפלחת הקרביים, של הציונות הדתית: האם אתם רוב או מיעוט?
האם אתם חלק מהרוב הקובע אך היגע, או שאתם המיעוט הנלהב שנלחם על זכויותיו? האם אתם המדים על גופו של הקצין בטקס הסיום של בה"ד 1, או הכיפה על ראשו? האם אתם 80% דומים לחילונים, או 100% דומים אחד לשני?
אם תשאלו את בצלאל סמוטריץ' הוא יגיד לכם שאין דילמה. אפשר ליהנות מכל העולמות. זה אולי סוד ההצלחה הפוליטית של החרד"לים. הם מוכרים לציונות הדתית תסריט מלהיב שאומר שאפשר להיות חלק מהרוב, אבל להמשיך ליהנות מהזכויות של מיעוט מועדף. אפשר להכתיב למדינה דרך, כיוון וזהות, אבל בו בזמן לדרוש חינוך נפרד, תקציבים נפרדים, חוקים אחרים.
זוהי הצעה מפתה, אבל היא באה עם תג מחיר (סליחה על הביטוי). דווקא ההצלחה מייצרת תקרת זכוכית. מי שסופר בגאווה את הכיפות בבה"ד 1, לא באמת יכול להתלונן על כך שמתייחסים לכיפות האלה בחשדנות כשבאים לבחור את אלופי המטכ"ל. מי שמודיע בערב שהוא בונה פה מדינת הלכה, שלא יופתע מכך שבבוקר הוא נתקל במבטים חשדניים בתור לקפיטריה.
אני יודע שאתם לא כאלה. אני יודע שכבר נמאס לכם להסביר שאתם לא כאלה. הציונות הדתית היא פשוט לא דבר אחד. היא הכול ביחד – המתכונים לעוגת גבינה במוסף השבועות ואופנת השביסים החיננית והשיח הפמיניסטי המרתק והדילמה של גידול ילדים דתיים בעולם הסמארטפונים והמאבק בין החרד"לים לליברלים והעמוד ב"אורות" שלא הבנתי והפוליטיקה הפנימית ביישוב והפוליטיקה הארצית איזה גועל והסטנדאפ של דאום ונפתלי בכלל מרעננה ואל תשאלו מי פגשתי שלמד איתי בישיבה והרצאה של סיוון רהב מאיר את באה? בקיצור, אי אפשר להגדיר את הציונות הדתית בקיצור. היא מורכבת מדי. היא גדולה מדי. היא שונה מאוד ממה שקופץ עלינו מהטלוויזיה.
אלא שזו הבעיה עם ייצוג פוליטי. הוא נדבק. כשאתה בוחר מישהו, הוא הופך להיות הדימוי שלך. הוא מגדיר אותך. השבוע למשל יצא מחקר שאומר שרוב מכריע מאנשי הציונות הדתית אינם מתנגדים למתן זכויות שוות ללהט"בים. בעיניי זה נתון מפעים. הוא אומר משהו על יכולתה של הציונות הדתית להכיל מורכבות ולהכיר במציאות. אלא שרוב האנשים אינם קוראים מחקרים סטטיסטיים. הדבר היחיד שהם יזכרו הוא את מוטי יוגב מפגין עם אנשי להב"ה מול מצעד הגאווה בירושלים. משום מה היה מאוד דחוף למוטי להעליב אלפי אנשים שלא עשו לו שום דבר רע, ועכשיו כולם חושבים שככה זה כל הדתיים. כן, אני יודע שאתם לא חלק מהזרם המעליבני של היהדות, אבל זה מה שהיה בטלוויזיה.
גשר הרב קוק
ההצעה הפוליטית שאני מנסה להציע לכם היא להיות מה שאתם ממילא: רוב. לוותר על הפוליטיקה המגזרית דווקא כשהישגיה נראים פנטסטיים (הם לא, והם כבר מסתובבים עליה). להתחיל לבנות מהיסוד דיאלוג ישראלי שבו אף אחד לא חמור ואף אחד לא משיח. הציונות הדתית היא רועי קליין, לא איתמר בן־גביר. היא האיש הנחמד שיושב על ידנו במשרד והזמין אותנו לחתונה של הילד שלו, לא מי שרוקד עם תמונה של תינוק טבוח ב"חתונת השנאה". היא לא המשוגעים שחותכים את הצמיגים של הג'יפ של המג"ד ביצהר – היא המג"ד.
הזיהוי האוטומטי של הציונות הדתית עם הימין של הימין נובע כמובן משאלת ארץ ישראל. אחרי טראומת ההתנתקות, כל יוצאי כפר מימון התכנסו ונדרו לא לסלוח לעולם לשמאל על כך שהימין פינה את גוש קטיף. מאז הם מבוצרים בחרדה שזה יקרה גם ביהודה ושומרון. החרד"לים פורטים על המיתר הזה בכישרון רב וגוזרים ממנו קופון פוליטי כל מערכת בחירות מחדש. עליי עליי, שלא ייגמר לעולם.
בלי הפזמון הזה, קשה לדמיין את הציבור הכי ממלכתי בארץ משלים עם ההתקפות על איש קריית ארבע רוני אלשיך. את הציבור שמלמד את ילדיו צניעות מהי, נותן גב לנהנתנות חסרת הבושה של נתניהו. את הציבור שחרת על דגלו את תרבות השיח, שותק מול גסות הרוח של מירי רגב. את כל אלו שמאמינים בגשר של הרב קוק, לא עושים דבר כשאחדות עם ישראל מתפרקת לחתיכות מול עינינו המבוהלות. אני לא קונה לרגע שאתם חלק מזה. אני לא קונה לרגע שאתם מרגישים נוח עם כל מה שאתם חתומים עליו.
כן, אני יודע שהכול שווה העיקר שלא יפנו את מכמש, אבל האם לא ראוי לשים לב שזה לא ממש על הפרק? שאלת ארץ ישראל עוד תחזור מתישהו להכתים את מפת השולחן הלאומי, אבל נדמה לי שאפשר להבטיח במידה לא קטנה של אמינות שלא יפונה פה סנטימטר בלי מינימום בחירות + משאל עם. יהיה מספיק זמן להקים את כל הבריקדות, לחסום את כל הכבישים, לעבור מדלת לדלת כדי לשכנע את העם היושב בציון ושומע ברדוגו ששנית צומת הדואר לא תיפול. בינתיים מוטל עלינו לעצור את הפיצול של החברה הישראלית. הדרך היחידה לעשות את זה – היא יחד.
כשכחול לבן הוקמה היא הניחה הצעה על השולחן: היא אמרה לציונות הדתית, אנחנו חדשים ואנחנו צעירים ויש לכם הזדמנות לא רק להצטרף למפלגת שלטון, אלא לעצב אותה מיומה הראשון. אנחנו מפלגת מרכז יהודית, לאומית, ליברלית, דתית־חילונית, שרוצה שישפיעו עליה מבפנים. אנחנו לא מפלגת נישה, אנחנו לא הליכוד ששלטון ממושך מדי השחית את מידותיו. אנחנו מה שנבנה פה יחד.
לא איחוד של דומים אני מציע, אלא ברית של שונים. זה אולי פחות נוח להיות עם אנשים שהם לא בדיוק כמוך, אבל הפיצוי הוא שזה הרבה יותר אנשים. בואו להיות חלק מהשינוי שמעניין אתכם באמת – בחינוך, בבריאות, ברווחה, בביטחון. לא נסכים בכול, אבל אתם תהיו חלק ממפלגה הוגנת והגונה, שלעולם לא תגייס אתכם למשהו שנוגד את אמונתכם הדתית או את הערכים שלכם כבני אדם. להיות חלק מהרוב זה לא משהו שאני או מישהו אחר יכול לתת לכם. זה שלכם. אתם רק צריכים להחליט לקחת. 
