אירועי השבוע לא יישכחו כנראה עוד זמן רב. כבר מזמן לא עמדה מדינה שלמה מצפון עד דרום בפקק ענקי. מעולם לא בערו מכוניות בצמתים כששוטרים לא נראים בסביבה, והכבאיות אינן נחפזות לכבות את האש. אחד הדברים שחסרו בליל האנרכיה היה דבר המפקד. אפשר למתוח ביקורת על ראש הממשלה והשר לביטחון הפנים, שנעלמו למשך שעות ונזכרו רק אחרי עשר בערב להגיב על האירועים (כשהדוגמנית ואשת הטלוויזיה רותם סלע פרסמה פוסט באינסטגרם, התגובה הייתה מהירה יותר).
אבל אם חושבים עוד רגע, לא בטוח שהם היו צריכים להיות הראשונים להגיב. חסרה מאוד דמותו של מפקד בכיר במשטרה, שידבר לציבור וינסה להרגיע – הן את המפגינים, ולא פחות מכך את התקועים בפקקים. כלל לא בטוח שיש מסר משותף לאלה ולאלה, אבל הצרה של המשטרה הייתה שלא היה שום מסר, לא לאלה ולא לאלה.
כבר חודשים מתנהלת המשטרה תחת פיקודו של ממלא מקום, ניצב מוטי כהן. הוא מונה בתחילת דצמבר 2018, ומינוי של קבע יתרחש רק לאחר שתורכב ממשלה חדשה, כנראה אי שם בנובמבר. כמעט שנה בלי מפכ"ל היא תקופה ארוכה. השבוע חשו אזרחי ישראל כולם איך נראה ואקום פיקודי. היעדרו של המפקד בליל האנרכיה לא יתרום לחיזוק אמון הציבור במשטרת ישראל.
חיבוק ברק
באופן התנהלותו נראה אהוד ברק כמי שמנסה לקבור את מפלגת העבודה. לא פחות. הוא כבר סחב משם מועמד אחד לכנסת, ונראה שידו עוד נטויה. כדי לבוא מעמדת כוח למשא ומתן על האיחוד בשמאל, זקוק ברק לעבודה קטנה ולמרצ קטנטונת. הוא גם מתכנן להקים מארב ליושבי הראש החדשים של העבודה ושל מרצ, עמיר פרץ וניצן הורוביץ. יש לו כסף – באדיבות קובי ריכטר שהעביר את תמיכתו מכחול לבן לברק – ולכן אנו צפויים בקרוב לקמפיין חוצות של "האיחוד הגדול".
אהוד ברק יודע שאין בעבודה ובמרצ התלהבות גדולה לחבור אליו. הוא יודע ששרף גשרים רבים בשמאל, ועוד יותר מכך – עד כדי נתק של ממש – בקרב ערביי ישראל. הוא גם יודע שמפלגה בראשותו, בלא שילוב העבודה ומרצ, עלולה לגרום לו להתנפץ אל אחוז החסימה (בסקר אחד השבוע הוא לא עבר; בסקר אחר קיבל שישה מנדטים). לכן הוא ינסה לכפות את האיחוד על מי שאינם ששים לכך. מכיוון שאין הבדלים אידיאולוגיים ממשיים בין הכוחות שמשמאל לכחול לבן, לא יהיה פשוט ליושבי הראש החדשים של מרצ ושל העבודה להסביר מדוע אינם מתאחדים. ואם זה יגיע לעניין של כיסאות בהרכב הרשימה, בכלל יהיה קל לברק. ריב על מיקומים תמיד נראה רע. בשל רצונו לאיחוד גדול, בראשותו, נזהר ברק לא להציע מקומות ברשימתו, למעט כנראה לשלושה שבאו אליו ראשונים: האלוף יאיר גולן, פרופ' יפעת ביטון, וריכטר.
ברק רצה מאוד לצרף אליו את אורלי לוי־אבקסיס. לוי לא הסכימה להיכנס למשא ומתן. לא בשלב הזה. לא איתו ולא עם אחרים. הטלפון שלה לא זמין. פרופ' יפעת ביטון, מספר שתיים שלה, הלכה לדבר עם ברק, והפתיעה אותה כשסגרה איתו על מעבר. זה היה מהיר וחד. ברק אוהב עריקים. יאיא פינק, שהיה אמור לעמוד במקום השמיני ברשימת העבודה לכנסת, הסביר בעבר למה חשוב לתמוך בעבודה, ולמה הוא כועס על ברק. כשפילג את העבודה בשעתו כדי לכהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו, כתב פינק: "מיכל (בירן, י"ד) ואני מגיעים לכנסת ביום ההיסטורי הזה במטרה לעזור ולתמוך בחברי הכנסת של המפלגה. עכשיו, שנפטרנו מאהוד ברח, יוצאים לדרך חדשה".
חבל שהארכיון זוכר הכול, אבל פינק הוא לא הראשון ולא האחרון שמזגזג בתמורה לכיסא. בשמאל ובימין הזיג אותו זיג, והזג אותו זג. גם הכיסא אותו כיסא. הם רק עוד לא יודעים שאם האיחוד לא יצא לפועל, ורשימת ברק תדשדש בסקרים, קיים גם תסריט אחר: ברק יפעל לשריין את עצמו, ורק את עצמו, באחת המפלגות, והם יהפכו בן לילה לקורבנות.
הכול אישי
הופעתו של ברק בשמי הפוליטיקה החזירה באחת את הדיון לסאגה המוכרת סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו. לרגע הצליח ח"כ אביגדור ליברמן ליצור סדר יום שונה, על סוגיות דת ומדינה. הוא הציג את נתניהו כשבוי בידי ש"ס ויהדות התורה, ונדמה שמערכת הבחירות הזו תיסוב על נושא ענייני, ולא אישי. בא ברק וטרף את הקלפים. אך לא איש כליברמן ירים ידיים, והשבוע הוא העלה את הרף כשתקף את ראשי המכינות הקדם־צבאיות מהציונות הדתית.
כשהאג'נדה סביבו, יכול נתניהו לשוב לעמדת הקורבן שאימץ בחום בעבר. כאשר זה קרה, מיהרה גם כחול לבן לשוב אל סדר היום המוכר והחביב מהבחירות באפריל, שכותרתו הלא מוכרזת היא "רק לא ביבי". כמובן, סדר יום אישי כזה לא יכול להיות נוח גם לנתניהו ולליכוד, גם לכחול לבן וגם לאהוד ברק. מישהו כאן טועה. הוא יגלה את זה ב־17 בספטמבר.
מצביעים מהבטן
בימי תחילת החופש הגדול נהנים מאות אלפי הורים מתוכנית "בית הספר של הקיץ". שר החינוך לשעבר נפתלי בנט הכריז עליה בקול גדול באוגוסט 2017. עלות התוכנית עמדה אז על 450 מיליון שקלים, ועם פרסומה לא היה ברור מאין יגיע הכסף. אבל בנט התעקש, ובשנה החולפת קוצרו החופשות במערכת החינוך לטובת מיליוני הורים עובדים. בעלת בריתו הפוליטית דאז, איילת שקד, פעלה בנחרצות לשינוי פני בתי המשפט העליון ולמינוי שופטים שמרנים שם, וכן לפתיחת בתי משפט חדשים ולמינוי שופטים בערכאות נמוכות, שיקלו על העומס ועל הצפיפות.
שני השרים החרוצים קיוו שהציבור יזכור להם את פעולותיהם ויתגמל אותם בקלפי. זה לא קרה. בעידן הנוכחי, או שיש לציבור זיכרון קצר או שכלל לא משנה מה עשית, ובסוף ההצבעה היא עניין של תדמית. תדמית לא תמיד מתחברת למעשים. היא לעיתים קרובות פועלת לפי מה שחשים בבטן ביום ההצבעה.
ציוצי דיפלומטיה
כמו במראה הפוכה פעל השבוע נשיא ארה"ב. תוכנית השלום שלו למזרח התיכון נחשפה בחלקה בוועידת בחריין, לאחר שנתיים וחצי של הכנות. לעומתה, הדיפלומטיה לחצי האי הקוריאני שונה בתכלית. עולם הפוך. טראמפ מצייץ בטוויטר, מודיע שהוא בסביבה, והופ – קופץ לפגישה עם הדיקטטור הצפון־קוריאני. למפגש הזה לא הוכנו שום ניירות עמדה, כמקובל בדיפלומטיה בינלאומית בכירה.
לא הייתה גם הכנה של הביקור. אין סיכומים. משל היה טראמפ באיזה טיול ג'יפים קליל, וחשקה נפשו בעצירה להתרעננות על הדרך, ועל הדרך גם לעשות היסטוריה כנשיא הראשון שדורך על אדמת צפון קוריאה. בכל זאת, אם הוא כבר באזור.
אם זה ייגמר בפירוז צפון קוריאה מארסנל הנשק הגרעיני שברשותה, יציב טראמפ אבן דרך מכוננת בדיפלומטיה הבינלאומית החדשה. אם זה ייגמר בפארסה, יחזרו כולם לדיונים האינסופיים המקדימים כל פסגה וכל יוזמה בינלאומית. קטנה כגדולה.
בייגה והכלבלבים
שר האוצר לשעבר בייגה שוחט, איש מפלגת העבודה, לא מתחרט על שהעליב את השרים וחברי הכנסת המקורבים לנתניהו, שמהדהדים את דף המסרים של הליכוד. בריאיון לשלום קיטל בכאן רשת ב', כינה אותם "כלבלבים מוכי כלבת". שוחט גם נקב בשמותיהם של מי שכיוון אליהם: השרים מירי רגב, אמיר אוחנה, דודי אמסלם ואופיר אקוניס, וח"כ מיקי זוהר.
בליכוד עשו עליו סיבוב. הם וטענו שבייגה שוחט הוא בעצם יאיר גרבוז החדש, וששוחט הדביק את הכינוי לכל בוחרי הליכוד, ולא לחמישה שנקב בשמם.
שוחט מתנער מההשוואה. הוא לא כיוון לבוחרים, גם לא לאוהדי הליכוד, ולרגע לא התכוון לכך. זו לא הייתה פליטת פה, הוא מאשר, אלא אמירה שתוכננה מראש. גם חבריו הטובים אמרו לו שהגזים, אבל הוא לא מתנצל. לדידו, אותם שרים וחברי כנסת שמסכימים לכל תעלול פוליטי מבית מדרשו של ראש הממשלה ראויים לכינויים מעליבים. ואם הם נעלבים – שייעלבו.
הליכוד, מותר לשער, יעשה בדברים שימוש בתעמולת הבחירות. מדודו טופז ועד בייגה שוחט, זו תהיה ודאי הסיסמה.
