הגבר הצעיר שעומד בפינת הרחובות חיים עוזר וההסתדרות שבמרכז פתח־תקווה נראה לא מרוצה בעליל. "מה, עכשיו בגלל האתיופים סוגרים גם את מרכז העיר, בחיי שהם הגזימו". אישה מבוגרת מסתכלת עליו בפליאה, מהססת אם לומר את אשר על ליבה, אבל בסוף אוזרת אומץ. "אתה גם, אה, אתיופי, לא?". "ברור שכן", עונה לה הצעיר מניה־וביה, לא מתרשם לרגע מהדיסוננס שאליו הצליח להכניס את בת־שיחו, "אבל אני, אין לי זמן להפגין. צריך לעבוד. מה הם סוגרים את העיר?". אבל הלב הפועם של פתח־תקווה נסגר לתנועה ביום רביעי בשעות הערב לא בגלל הפגנה של בני העדה האתיופית, אלא לצורך טקס חגיגי, שלאחריו ועד קץ הימים תיקרא כיכר המזרקה שליד העירייה על שמו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
רק עיר כמו פתח־תקווה, הלומת בדיחות על חשבונה כבר כמה עשורים, יכולה להפיק אירוע כזה. העיר הרביעית בגודלה בישראל היא שילוב פנטסטי של מוקד כלכלי ועירוני מהחשובים בישראל, וממש בה בעת גם מופת לקרתנות ופריפריאליות חסרות תקנה, הצרובים בה ומהווים חלק בלתי נפרד מזהותה. וכך, אין כמעט פרט בטקס שנערך השבוע באחת הכיכרות המרכזית של העיר שלא הכיל בד בבד יומרה עצומה, גאווה לוקאל־פטריוטית וגיחוך מתבקש.
רחוב חיים עוזר הוא מהרחובות הראשיים בעיר, שיחד עם שני הרחובות שהוא פוגש בקצותיו – ההסתדרות ושטמפפר – מהווה את לב העיר. כבר שנים זהו אזור מוזנח להחריד, מגובב וחסר צורה, מאוכלס בשכבה החלשה ביותר, שרובה עולים חדשים ועובדים זרים. נראה שהמקום קפא בזמן באמצע שנות השמונים. תמהיל החנויות כולל שילוב נפיץ של מזון מהיר, ביגוד זול להחשיד ודוכנים להמרת כספים.
ריח מתמיד של טיגון בשמן עמוק מלווה את המתהלך במרכז פתח־תקווה: לפחות עשר פלאפליות מרוכזות בטווח של פחות ממאתיים מטר. אחת מהן, מוסד פתח־תקוואי מוכר וידוע, היא פלאפל חתוכה. אחד מסניפיו נמצא ממש על הכיכר המיועדת להחליף את שמה הערב, ובשלט שמעליו כתוב במפורש "כיכר חתוכה". כעת, מתברר, זהו כבר לא רק מאבק בין "כיכר המזרקה" לנשיא ארה"ב, אלא קרב ראש בראש בין חתוכה לטראמפ. גבר לבן ועשיר ממנהטן מול תימני שמכין פלאפל למלאבסים מאז 1958. הערכה זהירה: לג'ינג'י אין סיכוי.
ככל שמתקרבים לכיכר, הולכים מעגלי האבטחה ומתהדקים. ארבעה אוטובוסים, שניים מכל צד, חוסמים את הגישה לכלי רכב. פלריג לבן ומכוער שמזכיר מחיצה בין אזור הבנים לבנות במחנה בני עקיבא בעין זיתים מפריד בין המוזמנים הנכבדים ובין ה"עמך", שבאו לאכול פלאפל או לקנות משהו בחנות של הכול בשקל, ונקלעו למאורע ההיסטורי. רק רצועה קצרה של מחסומים בלי מחיצה מתירה להם לצפות בנעשה מרחוק.
הדיווחים המוקדמים על הטקס הבטיחו נוכחות של שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן. הוא לא מגיע לאירוע מסיבות השמורות עמו – בכל זאת, לחפור מתחת לסילוואן זה דבר אחד, להסתבך עם חתוכה זה כבר דבר אחר – ולפתע השלטים באנגלית נראים מיותרים וגרוטסקיים עוד יותר משנראה לכתחילה. גם המנחה, ירין קימור, נשמע קצת לא בטוח בעצמו כשבתחילת הטקס הוא חוזר על דבריו בעברית ובאנגלית ומברך את נציגי השגרירות שהגיעו לעיר לכבוד המאורע. הם כאמור לא, ובהמשך הטקס אכן לא תישמע עוד שפת בני הנכר במרכז אם המושבות, למעט שירת ההמנון האמריקני בסיומו.
מי כן כיבד בנוכחותו את האירוע? שר החוץ ישראל כץ מהליכוד, ושר הכלכלה אלי כהן ממפלגת כולנו, שמוזגה גם היא עם הליכוד. ראש העיר, רמי גרינברג, המזוהה עם הליכוד עוד מהיותו נער, פורע כאן ביג־טיים את שטרות ההיכרות העמוקה עם צמרת מפלגת השלטון ומצליח להביא לטקס המוזר שני שרים בכירים. מבחינתו זה מהלך של שח־מט: כיכר טראמפ הוא שם שמושך תקשורת ופרסום; חוץ משני שלטים עם פונט מזעזע, הסבת שם הכיכר לא עולה ממון רב לקופת העירייה; ולתזמורת הנוער העירונית יש סוף־סוף אירוע שבו יכולים נגניה להפגין את יכולותיהם.
הטקס מתחיל בעשרה לשמונה בערב, ונגמר בדיוק שלושת רבעי השעה לאחר מכן. באופן קצת תמוה, המברכים שהגיעו מבחוץ אינם מתייחסים כמעט לעיר המארחת אלא בעיקר לירושלים, שהנשיא האמריקני הכיר בה בירת המדינה. מי שעוצם את עיניו יכול לדמיין שהוא בכיכר החתולות. אבל פתח־תקוואים לא נעלבים כל כך מהר: אישה שעומדת ליד הבמה אומרת לחברתה: "טוב, מי הקים את פתח־תקווה אם לא אנשים מירושלים?". חברתה מהנהנת במרץ ולוחשת לה בחזרה: "אנחנו גם מכניסים שבת כמו ירושלים". ראש העיר דווקא מתייחס לפתח־תקווה, ואף מתבל את דבריו באופן חינני באקטואליה ומדבר על 7,000 מעולי אתיופיה שגרים בעיר ו"הם ישראלים לגמרי". הקהל מוחא כפיים בעדינות.
עם סיום האירוע והשמעת המנוני שתי המדינות, שני השרים משחררים אנחת רווחה ומתחילים לפסוע למכוניותיהם. אבל פתח־תקוואים אינם פראיירים. הם צובאים על צמד הסלבס – וגם על ראש העיר, שמתגלה כסלב מקומי לא קטן – לצורך המוני סלפי על רקע השלטים החדשים.
בתשע בערב, דבר בכיכר המזרקה, כלומר כיכר טראמפ, אינו מעיד על החגיגה שנחגגה כאן אך לפני שעה. כיסאות הפלסטיק נערמים, קופסאות הכיבוד נזרקות לשקיות זבל ענקיות, הנגנים הצעירים מחזירים את החלילים לקופסאות. פתח־תקווה חוזרת לשגרה. רק השלט של פלאפל חתוכה ממשיך להזכיר לכולם – הטקס אולי נגמר, אבל המלחמה על שם הכיכר רק החלה.
