אני אוהד גדול של המדע. אני אסיר תודה על השיטה המדעית. אני מעריץ גאונים מדעיים. אני תומך בעבודתם של מדענים בעבר ובהווה, ואני מקווה שעוד מדענים ימשיכו לעשות עבודה מצוינת במגוון הולך וגדל של נושאים, גם בעתיד. אני מעריך את המדע הטהור, ואני מעריך מדע יישומי. אני לא רואה פריצות דרך מדעיות כסיכון; אדרבה, אני נהנה מהתחושה של יישום ידע חדש אל תוך המאגר שכבר קיים אצלי.
אחד הדברים החשובים ביותר שאני מבין בנוגע למדע הוא זה: מדענים יודעים הרבה פחות משהיינו רוצים להאמין. מסופקני אם יש תחום מדע אחד שהאנושות יודעת בו אפילו חצי ממה שיש לדעת עליו. הייתי שמח לשמוע ממומחים בתחום כלשהו שהוא מתקרב לידע מוחלט – זה בעצמו יהיה גילוי מרעיש. בתחומים רבים, אני חושד, האנושות לא יודעת יותר מעשירית, מאית או אלפית ממה שיש לדעת.
הכמות העצומה של ידע שעוד לא התגלה מאפשרת לכל דור להתענג מחדש על בורותם של זקניו. כמה טיפשים הם היו כשמדדו גולגלות כדי לחזות את תכונותיו של האדם. כמה פרימיטיביים הם היו, כשחשבו שכיבים נגרמים כתוצאה ממתח. איך הם לא שמו לב שדינוזאורים הם קרובים־רחוקים של תרנגולות? אין ספק שכמות עצומה של ידע שטרם התגלה תגרום גם לדור שלנו להיראות טיפשי בעיני דור נאור יותר, העתיד לבוא.
אני מאשים עיתונאים כמוני: אנחנו גרמנו למדע להיראות כל יכול. ללמוד אפשר רק בהצטברות, אך עיתונאות מהסוג הזה היא משעממת. אז אנחנו מציגים כל תגלית מדעית כפריצת דרך, או סף פריצת דרך, או (במקרה הגרוע ביותר) צעד נוסף לקראת פריצת דרך. "תעלומות" כל הזמן "נפתרות" בעולם הדימויים של העיתונות המדעית. תעלומת המפץ הגדול, או הבינה המלאכותית או הסרטן, וכן הלאה.
אך למעשה, כל דלת שנפתחת חושפת עוד דלתות עם עוד מנעולים, המכילות בתוכן סודות נוספים. זוהי עובדה נפלאה אם אתם אוהבים מדע. יש כל כך הרבה ללמוד! עומק ומורכבות הלא נודע הם נפלאים, אך רק בשביל אדם מהסוג שאוהב לקרוא מותחנים עמוד אחר עמוד. בשביל מי שאוהבים לקפוץ לפסקה האחרונה כדי לראות איך הסיפור נגמר, הלא נודע עלול להיות כואב.
יותר מכל "ספוילר" אחר, אנשים לאורך כל הדורות השתוקקו לדעת כיצד נגמר הסיפור האנושי. הסיפור שלנו, מימיה המוקדמים ביותר של האנושות ועד ליום הדין, הוא ספר שאף אחד לא יכול לקרוא עד הסוף. כולנו עתידים לעזוב את הספר באמצע המתח, כמו כל מי שחי לפנינו.
במהלך הדורות, דתות ומיתולוגיות ציירו את קץ הימים הבלתי נראה. עם עליית המדע מבקשת האנושות למתוח את כוחו כדי לקבל מבט חטוף אל הסוף; מיישמים מידע חלקי על אי הידיעה הגדולה ביותר. אנחנו צוחקים על הדורות הקודמים שחיפשו כוכבי שביט כסימנים ל"סוף". אך עד כמה אנחנו שונים מהם? האם לא ייתכן שהדור שלנו יחשב בעתיד כדור שהוקסם מנבואות הזעם על שינוי אקלים שיוביל לסוף העולם?
הרי לכם מקרה קלאסי של מדע חלקי שמזין חזיונות אפוקליפטיים. המדע הסביר את הבעיה: גזים באטמוספרה לוכדים חום על פני כדור הארץ. יותר גזים באטמוספרה ילכדו יותר חום, ויגרמו למפל של השפעות בלתי צפויות. כמו תמיד עם המדע, הידע שגילינו יוביל לתעלומות נוספות שידרשו חקירה. כיצד יגיב האקלים המורכב של כדור הארץ, וכמה מהר? וכיצד יצליח המין היצירתי ביותר בכדור הארץ – בני האדם – להגיב לתוצאה?
אתגר שינוי האקלים דורש תגובה דחופה, אך לא אפוקליפטית. לדוגמה, במעגלים מסוימים כבר נפוץ שאנשים אומרים שהם לא יביאו ילדים לעולם בגלל מכות הבצורת, האש, המבול והסערה שיחריבו את חיי האנושות בעתיד. עד כמה זה נפוץ? חברת קונגרס פופולרית תמכה ברעיון. "בעצם, יש הסכמה מדעית שחייהם של הילדים שלנו יהיו קשים מאוד", טענה אלכסנדריה אוכסיו־קורטז הדמוקרטית. "אני חושבת שזה מוביל לכך שלצעירים יש שאלה לגיטימית: האם זה עדיין בסדר להביא ילדים?"
הקונצנזוס הקודר הזה אינו נובע מטענה מדעית. במקום גישה כזו, כשיש לנו עוד כל כך הרבה מה ללמוד ובידנו כלי רב־עוצמה כמו המדע, אופטימיות היא הגישה הראויה, גם בעתיד.
העבודה שממתינה לנו מרתקת, אם כי אף אחד שנמצא כיום בחיים לא יראה את הסוף. הפרק הבא ישכון איפשהו בין כריכות הספר העצום, והוא אפילו לא קרוב לפרק האחרון. ביכולתנו להסתמך על התפתחות מדעית כדי לפתור עוד תעלומות, להציב את השאלות הנכונות ולהאריך את הסיפור.
תרגם: אלחנן שפייזר
