נתניהו מנסה למצוא את הנוסחה הגואלת לשותפות עם גנץ אחרי הבחירות בסתיו, אך במקום להכין את דעת הקהל למשא ומתן קואליציוני חשוב ביותר, הציבור הדתי לאומי מקשקש את עצמו לדעת.
מאחר שברור שחיבור עם גנץ מונע כל אפשרות לקידום סעיף ההתגברות או ריבונות בחברון – הדבר החשוב באמת שעומד לדיון קואליציוני כרגע הוא ירושלים היהודית, ובעקבותיה צביונו היהודי של כל המפעל הציוני. ראש הממשלה עובד כמעט שנתיים על תוכנית השלום שלו, שבמעשה יח"צ מתוחכם הוא הדביק לו את התווית "תוכנית טראמפ", ומשוכנע שזה הזמן המתאים ביותר לקדם אותה.
טועה הציבור כשהוא מאמין שהמכשול האמיתי של תוכנית טראמפ הוא ההנהגה הפלסטינית, ושאם יש בתוכנית חלקים בעייתיים בעיניו, אפשר לסמוך על אבו־מאזן שיכשיל את התוכנית. בשנים האחרונות אבו־מאזן כמעט איננו רלוונטי, אפילו ברחוב הערבי. לאור העובדה שאבו־מאזן מסרב למות, מצאו נתניהו וקושנר כביש עוקף רמאללה שעובר דרך מדינות המפרץ וממלכת אל־סעוד. ואם אבו־מאזן כבר איננו מכשול – מי יכול לעצור את תוכנית החלוקה של נתניהו?
אחרי ההתנתקות (ובל נשכח שבלי שיתוף הפעולה המלא של נתניהו, ההתנתקות לא הייתה יוצאת לפועל) ברור לכל מנהיג בליכוד שהמכשול הגדול לתוכנית הוא הימין היהודי בישראל. הימין היהודי כולל את רובו של הציבור הדתי־לאומי, חלק מכובד מהציבור החרדי (ובמיוחד הצעירים יותר) וחלק חשוב (אבל ממש לא רוב) מהליכוד. נתניהו יודע זאת – והוא ממש לא רוצה לסיים כפי שסיימו אולמרט וקדימה.
למה אני מדבר על "ימין יהודי"? כי בלב התוכנית נמצאת דרישה מהעם היהודי לוויתור בפועל על ריבונותנו על כל הר הבית, הסכמתנו לקרוא לחלקים מירושלים רבתי "בירת פלסטין", ומוכנות לנוכחות ווקף מחוזק בשטח, והפעם בחסות ממלכת סעודיה.
את זה בינתיים מצליחים להסתיר מהציבור הימני בארץ. כמו קוסמים מקצועיים הם מסנוורים את הנהגת הימין עם דיבורי סרק על ריבונות ביו"ש (ואכן יש התייחסות חלקית מאוד לכך בתוכנית הפוליטית), ואת עיני העולם בהמצאת "סמינר עסקי" בבחריין, במגמה לשרוף זמן עד לאחר הבחירות בארץ.
ראש הממשלה מכיר היטב את הכוחות מימינו; הוא ממש איננו מעוניין שנושא הבחירות (או המשא ומתן הקואליציוני) יהיה ירושלים היהודית. זהו הנושא היחיד שבו סקרי עומק מנבאים לנתניהו קשיים אמתיים. הוא מעדיף שהרב רפי, בצלאל ואיילת יתקשקשו עד אובדן בנושאים טריוויאליים, רק כדי שלא נעסוק בנושא האמיתי, נושא שייחשף רק אחרי הרכבת הממשלה הבאה.
נושא ירושלים היהודית, כלומר ריבונות אפקטיבית בכל שטחי ירושלים רבתי, ממעלה־אדומים בצפון עד גוש עציון בדרום, בא לידי ביטוי לא בהצהרות בומבסטיות (ובזה ראש הממשלה מומחה לרבים) אלא במעשים בשטח. נבדוק – מי בנה בירושלים ליהודים בשמונה השנים האחרונות? מי אישר תוכניות בנייה ותחבורה בנקודות חיוניות ליצירת רצף יהודי בירושלים? ומעל לכול, מי הקפיד על ריבונות בפועל, על שליטה בפועל, בכל שטח הר הבית? – אחרי שמונה שנים ברור לעין כול מי לא עושה את כל הדברים האלה: ראש הממשלה נתניהו, האדם שהרב רפי פרץ ובצלאל לדבריהם "מתואמים איתו ב־100 אחוז".
כל יהודי מאמין מבין שהשליטה והריבונות בפועל בכל מרחבי יו"ש – בחברון, באריאל, בעפרה ובגוש עציון – תלויות בשליטה ובריבונות בפועל בהר הבית. בין שאתם מעולי ההר או רק צופים אליו מרחבת הכותל, ברור שליבה של ירושלים היא גם ליבת הקיום היהודי בכל מרחבי ארץ ישראל.
נתניהו מעד פעם אחר פעם בוויתורים לווקף הירדני, והווקף הפך את נושא הר הבית לא רק לסמל מזדמן אלא למוקד האחיזה הלאומית הערבית בארץ. הניסיון לכופף את הווקף הירדני לבית המלוכה הסעודי הוא טעות איומה שתסבך את האזור לדורות.
השמירה והקידום של ירושלים היהודית הם קו השבר בין הימין המאמין בסגולתו, קדושתו וייחודו של העם היהודי, לבין יהודים שמעוניינים בעיקר בביטחון ובשלום. זהו קו השבר האמיתי בין ראש הממשלה וסיעתו בימין, לבין הימין היהודי בארץ ובעולם.
כבר ב־2017 קידמו ישראל כץ, ציפי חוטובלי ויהודה גליק את חוק "ירושלים רבתי" כשלב ראשון ומעשי בהחלת ריבונות ישראלית יעילה במרחבי ירושלים. החוק קידם חיבור של ההתיישבות לירושלים מצפון ומדרום וביקש ליצור מועצת־על לתכנון ובנייה בכל המרחב. החוק ביקש לאפשר "למלא" את האזורים הריקים (אך החיוניים) כדי ליצור את הרצף האורבני של ירושלים רבתי. מי שעצר את החוק היה ראש הממשלה נתניהו. הוא לא רק עצר את החוק – אף שהייתה לו תמיכה רחבה בכנסת – אלא גם דאג להעביר את הסמכות הסופית לבנייה בירושלים מגופי התכנון המקומיים למשרדו.
שמונה שנים כמעט שאין בנייה יהודית בירושלים. העברת החוק תחייב את החזרת סמכות הבנייה בירושלים רבתי לגורמים המקומיים וכן התעקשות על ריבונות ישראלית בפועל בכל השטח, כולל הר הבית (שמחוץ למסגד הכסוף). את החוק חוסם ראש הממשלה כי הוא מבין שתוכנית החלוקה שלו, המכונה תוכנית טראמפ, במתכונתה הנוכחית, וחוק ירושלים רבתי, אינם יכולים לחיות ביחד.
אז מה אפשר לעשות? קודם כול לדעת שזה מה שקורה.
ואחרי שיודעים זאת אפשר להתחיל לדרוש מכל מפלגה וח"כ שריבונות יהודית בירושלים חשובה להם, שלא יסכימו להצטרף לממשלה בלי התחייבות להעביר בהקדם את חוק ירושלים רבתי המשודרג, חוק המאפשר בנייה מיידית בכל מרחב ירושלים, חוק שיקרב מאוד את הריבונות בפועל בכל מרחב ירושלים, חוק שלא יאפשר לאף גורם זר לטעון לריבונות בירושלים באמצעות הווקף הירדני־פלסטיני או הסעודי, בהר הבית או באבו־דיס.
ראש הממשלה מעוניין מאוד שהימין היהודי יהיה איתו בכל קואליציה. הוא זוכר את אשר קרה לאולמרט ואת סופם המר של מפלגת קדימה וראשיה. הוא גם יודע שהנשיא טראמפ איננו מעוניין בתוכנית שתיפגע בבסיס האלקטורלי הדתי שלו בשנת בחירות בארה״ב. במשא ומתן הקואליציוני קיימת בהחלט אפשרות להגיע להישגים רבי ערך בנושא, הישגים שיקבעו את עתידה היהודי של בירתנו ומדינתנו.
ממשלה שאיננה מוכנה לתמוך בחזון ירושלים רבתי איננה ממשלה ימנית-יהודית אלא ממשלת נתניהו בלבד. על ממשלה כזאת באמת אין טעם להיאבק.
