אני לא בכיין גדול, אבל השבוע ירדה לי דמעה קטנה מול ארגזים. ישבתי על הספה בבית שלנו ברמת החייל והבטתי בחיים שלי, של שירן ושל הילדים, ארוזים בחמישים ארגזים וכמה שקיות. בשלוש השנים שגרנו בבית הזה הפכנו מזוג מפוחד עם ילד למשפחה.
אנחנו עוברים מכאן לדירת "בינתיים", כמו שהילדים קוראים לזה, כי הבית הראשון שהוא באמת שלנו (בצוותא עם בנק דיסקונט) עדיין לא מוכן. אבל נדמה שהפרידה מהבית עם הגינה ברחוב טריטש בתל־אביב היא יותר מעזיבה. בקרוב ננטוש את תל־אביב לעירו של שאמה־הכהן ונהפוך מתל־אביבים לרמת־גנים, וזו הזדמנות מצוינת לצאת למסע דו־גלגלי בין תחנות חיי בעיר הגדולה.
אז יצאתי בבוקר עם אופניים חשמליים שהשאלתי מחבר, ופידלתי אל התחנה הראשונה, הרצל פינת פלורנטין. בגיל 24, חודש אחרי שחזרתי לעפולה מטיול של כמה חודשים במזרח, קיבלתי טלפון מיובל. הכרנו בתאילנד והוא המשיך איתי אחר כך גם ללאוס, לווייטנאם, לקמבודיה ולהודו. "אחי, עוברים לתל־אביב?", הוא שאל. עניתי לו: סגור. בתוך חודש מצאנו את מבנה הקבע החדש שלנו. זו הייתה דירת שישה חדרים בפלורנטין, הרבה לפני שכל דירת שני חדרים פה הפכה לנכס מניב שאפשר להשכיר ב־4,000 שקל לחודש. 550 דולר היא עלתה לנו. זו הייתה תקופה ששילמו בה בדולרים כדי שנרגיש שאנחנו חיים בעמק הסיליקון, למרות שבתכלס שכרנו דירה שלא הייתה צבועה מבפנים.
בדירה היו שלושה חדרים פנויים, שתמיד אכלסו מישהו. במשך תקופה זה היה אדוארד, שטייל איתנו בהודו ואף פעם לא הבנו ממה הוא מתפרנס וכמה זה חוקי. אחר כך גר איתנו דודי, בחור שעבד איתנו בבית קפה וההורים שלו זרקו אותו מהבית כי הוא יצא מהארון. ואז הגיעו שני תיירים שאספנו בבר והיו צריכים מקום להיזרק בו חודש. אחר כך החלטנו להפוך את אחד החדרים לחדר כושר, וקנינו מלא משקולות ומכשיר אחד גדול לשרירי החזה. אחרי יומיים נמאס לנו ממנו, אז הפכנו אותו לבר והנחנו עליו את כל האלכוהול שהיה לנו בדירה, בניסיון להוכיח שאלכוהול טוב לבריאות. הוא לא.
חומרים חסויים
הדירה שלנו שכנה מעל מרפדיה ישנה שניהל האדם העצבני בעולם, שבכל בוקר מצא סיבה אחרת לצעוק עליי. הוא גם היה אחראי על איסוף כספי ועד הבית של הבניין. 15 שקל, שאני מוכן להישבע שהלכו ישירות אליו כדמי שתיקה של דיירים שחששו שיצעק עליהם בבוקר.
הדירה הלא צבועה שלנו שכנה בפינת רחוב והיו לה שתי כתובות, מה שכמובן גרם לכך שמעולם לא קיבלנו דואר. עברתי המון בדירה הזאת: היא קיבלה אותי לתל־אביב, לימדה אותי לשתות, הכירה לי חומרים שאסור להכיר, והפגישה אותי עם הקופירייטינג ועם גרעין החברים שלי.
אבל אחרי תקופה שסוג הדם שלנו היה 98% אלכוהול, נמאס לי וליובל מהמסיבות והחלטנו להתברגן קלות ולנדוד אל מרכז העיר הלבנה. אחרי חיפוש קל מצאנו דירה ברחוב מלכי ישראל, ממש מול כיכר רבין. דיוושתי אל הדירה ההיא, שגרנו בה שנתיים, ונזכרתי במיקום המצוין: לא צריך ללכת הרבה ביום הזיכרון כדי להגיע לטקס "שרים בכיכר", וגם היא צמודה לסניף "דבוש", שזו אמנם לא השווארמה הטובה ביותר בתל־אביב, אבל אין באמת שווארמות טובות בתל־אביב, אז הסתפקתי בזה. שילמנו שם בערך 3,000 שקל (אז כבר עברו לשקלים, החיים בסרט), והעברנו את רוב זמננו במשחקי פלייסטיישן סוערים.
אחרי שנתיים נקרתה בדרכנו הזדמנות נהדרת לחבור לחבר שלישי, יורם, בדירה מפנקת ברחוב פנקס. יורם היה אדם שניקיון לא היה תחביב מובהק שלו, מה שעזר לנו לשכנע את הדיירת שגרה איתו להחליף איתנו דירה. היא עשתה בהתחלה פרצופים, אך לבסוף הסכימה. עדיין לא ידענו שיש מצב שנסתבך בגלל ההחלפה ההיא, שכן הגברת הייתה לא אחרת מאשר ענת "גנבתי מסמכים מהצבא והעברתי אותם לעיתונאי 'הארץ' שדפק אותי אחר כך וגרם לזהותי להיחשף" קם. במשך תקופה לא קצרה חיפשנו בדירה החדשה שלנו דיסקים או חומרים חסויים שהותירה מאחוריה. לא מצאנו כלום אבל הדאגה המשיכה ללוות אותנו לאורך כל התקופה.
זו הייתה דירה נפלאה באזור שקט שעלתה לנו המון כסף, כ־6,000 שקל. על הקיר בסלון היו מדפי עץ ארוכים וריקים שהתמלאו אט־אט במאות בקבוקי עראק שמצאו את מותם. זו גם הייתה דירת השותפים האחרונה שלי.
תהליך הפליטה
כל מי שעבר לתל־אביב יודע שברגע שאתה מגיע לעיר הזאת היא מראה לך את הדרך החוצה: אתה מתחיל בדירה מוזנחת בדרום, עובר לדירה קצת יותר מושקעת במרכז העיר, נזרק לכיוון הצפון הישן, ואז מכיר מישהי. במקרה שלי זו הייתה שירן. אחרי שנה של קשר דו־דירתי החלטנו לממש את אהבתנו ולעבור לשלם ארנונה יחד.
הדירה הראשונה שלנו הייתה בבוגרשוב־בן־יהודה, בבניין שהיה פעם מלון דירות של קצינות עם מרפסת משותפת. זו הייתה דירה קטנה, עם סלון בגודל מטר רבוע ומטבח של חצי מטר רבוע ומרפסת של שליש מטר רבוע וחדר שינה שהיה כל כך קטן שהוא אפילו לא היה רבוע. אחרי שהחלטתי ששירן היא האחת – כלומר היא הסכימה שאחליט – לקחתי אותה למסעדה וביקשתי מחברה שלה שתמלא את הדירה בנרות ופרחים. חזרנו הביתה, והיא פתחה את הדלת וצרחה. הדירה הייתה במרחק שנייה מלעלות באש. כיביתי את הווילון, כרעתי ברך והצעתי לה נישואין.
והופ, עברנו לז'בוטינסקי, לדירת שני חדרים וחצי. זו הייתה הדרך של שירן להגיד לי שהגיע הזמן לילד, כי אחרת למה צריך וחצי. האמת שזו הייתה דירה מושלמת להיריון, בעיקר בזכות קרבתה ל־AM־PM: ההליכה לכיוון המגנום שקדים בכל לילה לא הייתה ארוכה. (זה היה מגנום בשבילי, לשירן לא היו בקשות מיוחדות בהיריון).
אחרי שילדנו גילינו שחצי חדר מספיק גג לטיטולים ומגבונים. החלטנו לתת לתהליך הטבעי של תל־אביב לעשות את שלו, וכך העיר פלטה אותנו לרמת החייל – לדירה שאני יושב בה עכשיו, על ספה, ומזיל דמעה מול ארגזים.
בסוף הסיבוב זרקתי את האופניים בחצר ונכנסתי הביתה. יש עוד כמה ארגזים לארוז לפני שאנחנו עוזבים. כואב לי ללכת מפה. אני לא יודע אם אלה החוויות המשפחתיות שעברנו כאן, או העובדה שזה המקום האחרון שבו הילדים פגשו את אבא שלי. לקחתי את אקדח המסקנטייפ וסגרתי עוד כמה ארגזים. מחר תגיע ההובלה ותיקח את החיים שלנו למקום אחר. ומי יודע, אולי בעוד עשר שנים תקראו טור כזה בדיוק על המסע שלנו ברמת־גן. למרות שאם תשאלו את שירן, בתוך שנתיים אנחנו חוזרים לתל־אביב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
