כל דבר נמאס במינון מוגזם. אפילו מים. למעשה, מי שישתה כמויות ענקיות של מים מינרליים עלול אפילו לסכן את חייו. בשנת 2007 הכריזה תחנת רדיו אמריקנית על תחרות נושאת פרסים: מי ישתה הכי הרבה מים בלי ללכת לשירותים. ג'ניפר סטרנג' בת ה־28 שתתה יותר משבעה ליטרים, ומתה מהרעלת מים. אז אם אפילו בחומר הכי בריא בעולם אסור להגזים, אפשר להבין למה בתום שבועיים של מסיבות סיום קצת נמאס לנו מ"שבט אחים ואחיות". חבריי המתוחכמים יורדים מדי פעם על השיר הזה, ואפשר להבין אותם. אבל דווקא עכשיו אני רוצה להזכיר, שיש סיבה להצלחה הכבירה שלו: "שבט אחים ואחיות" הוא באמת שיר מצוין.
נכון, דורון מדלי, שכתב את המילים לשיר, הוא באמת לא אלתרמן. מצד שני, גם אני לא אלתרמן, וגם אתם לא. במגבלות הז'אנר של הזֶמֶר הפופולרי, ובמגבלות הכישרון של כולנו, מדלי כתב טקסט יפה. שמעתי השבוע שיר שהיה הלהיט הענק של שנת 1999, לפני עשרים שנה בדיוק: "זה כל הקסם". איך הולכות המילים של הלהיט הגדול הזה? "כשאני רואה אותך, אני רואה את מה שבא לי לראות, אותך". בסך הכול, בתוספת המנגינה, זה שיר נחמד; אבל בהשוואה אליו, ובהשוואה לנורמה הכללית של להיטים פופולריים, "שבט אחים" הוא אלתרמן על סטרואידים.
על הרמה נוכל להמשיך להתווכח, אבל בואו נדבר על התוכן. נדמה לי ששיר כמו "שבט אחים ואחיות" לא היה עובר בימים ההם, שלפני עשרים שנה. ילידי המילניום הזה יתקשו לדמיין את הטינה שהייתה אז לערכים יהודיים־לאומיים. לשיר אז על שבחי העם היהודי היה בערך כמו לשיר היום על שבחי המשפחה המסורתית. בעשור של אוסלו, בין בחירת רבין בשנת 1992 למבצע חומת מגן של 2002, מסורתיוּת לאומית נתפסה כחלק מסט ערכים מיושן ומגונה של "אויבי השלום". אחרי שנתניהו ניצח בבחירות של 96' – קשה להאמין, אבל שנאו אותו אז עוד יותר ממה ששונאים אותו כיום – אמר שמעון פרס לעיתונאי דניאל בן־סימון: "היהודים ניצחו את הישראלים". שום פוליטיקאי מרכזי לא היה מתבטא כך היום. אף אחד לא היה שש בימינו לזהות את יריביו כ"יהודים", וממילא את עצמו כמשהו אחר. מתברר שלאו דווקא היהודים ניצחו, אלא היהדות.
ולכן אני שומע את "שבט אחים ואחיות", וטוב לי. השיר קצת קיטשי? אולי, אבל קשה לומר ששאר השירים בפלייליסט הם מופת של ריאליזם נוקב. אנחנו שומעים כל כך הרבה שירי אהבה מתקתקים; מותר לשיר מדי פעם שיר אהבה גם לאומה שלנו. יש בשיר הזה מסר חשוב מאין כמותו: אנחנו רוצים לחיות בשלום ובידידות עם אזרחי ישראל שאינם יהודים, אבל תריסר בניו של יעקב הם שבט אחד. אין בישראל שבט חילוני, שבט דתי, שבט חרדי ושבט ערבי. יש בארצנו יהודים, שהם אחים ואחיות, ויש בה ערבים, שהם באמת שבט אחר.
אין שום מדינה מערבית אחרת שבה שיר כזה היה עובר היום, מלבד ישראל. העובדה הזו היא צל"ש למדינתנו. גאווה לאומית מתוארת היום במערב כגזענות דכאנית. את הלאומיות הטבעית מנסים להחליף במליצות על הכלה והכללה. אפילו פטריוטיות פשוטה כבר הופכת נדירה. באמריקה של השנים האחרונות, ספורטאים רבים מסרבים באופן הפגנתי לעמוד בזמן השמעת ההמנון, כמחאה נגד הגזענות של החברה האמריקנית. את המחאה הזו, שיכולה אולי להיות מוצדקת, הם בחרו לעשות דווקא על חשבון סמל לאומי. התחיל בזה ב־2016 קולין קאפרניק, מקבוצת הפוטבול של סן־פרנסיסקו. קאפרניק סירב לעמוד בזמן נגינת ההמנון, והעדיף להפגין בכריעת ברך. ספורטאים רבים הצטרפו אליו מאז.
בכל העולם המערבי, הלאומיות הפשוטה מושמצת ומותקפת. רק אצלנו חזרו הישראלים לשיר שאבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים. את המילה הזו, אגב, הייתי מחליף. לדבר על עצמך כפרח זה קצת מתפנק לטעמי. אבותינו אכן שורשים, אבל אנחנו – ענפים. אנחנו לא התוצר הסופי של העץ; הרי אנחנו עוד צריכים להצמיח את ילדינו ונכדינו. מבראשית הכול תפור, אך לאחרית עוד לא הגענו.
גם אם כבר שמענו חמש פעמים השבוע את השיר הזה, אני שמח לשמוע אותו שוב. תמיד כדאי לחשוב גם על האלטרנטיבה. הניסיון של השנים האחרונות מלמד שאם לא היו משמיעים את "שבט אחים ואחיות" במסיבות הסיום, החלופה לא הייתה איזה שיר איכות עדין, אלא קקופוניה בסגנון טראנס־גננות. עדיף לשמוע שוב, בפעם האלף, שכאן זה בית וכאן זה לב. בית ולב לא מעייפים אותי. כמעט.
