האגדה מספרת על שני למדנים מישיבת מרכז הרב שהוזמנו לדבר בפני תלמידי תיכון חילונים באחד מקיבוצי עמק יזרעאל, מעוזי השפן והחזיר. השניים נענו בשמחה להזדמנות לשטוח את עומק תורתם בפני הקיבוצניקים מהעמק. "מאוד מרשים, למדנו מכם הרבה", אמרה להם אחת הנערות בסוף ההרצאה, "אך מה אתם לומדים מאיתנו?" הבחורים חשבו מעט, וענו בשלילה – אין. כאשר שבו לרבם הרב צבי יהודה קוק, הוא נזף בהם קשות: "איך ייתכן שאין לכם מה ללמוד מהם? מה עם אהבת הטבע, דרישת הצדק החברתי והשלום?" השניים יצאו נזופים ונכלמים.
ראו, כיהודי מאמין שומר מצוות איני יכול ללמוד מהחילוניות כאידאולוגיה, אך אני בהחלט חייב ורוצה ללמוד מהחילוניות כתנועה שעשתה רבות ותפקידה כנראה טרם תם. האידאולוגיה החילונית רואה את העולם בעיניים טרוטות שאינן יודעות אלוקים. היא חיה בעולם שאין בו השגחה, סדר או תכלית, רק חול וחול. לעומת זאת, אבני היסוד של האמונה הדתית הן האמונה בבריאת עולם מופלא יש מאין, עולם שבו ניתנה לעם ישראל תורת אמת וארץ ירושת אבות, עולם של משיח, אמונה בעולם הבא ובתחיית המתים, עולם שבו עם ישראל שב לארצו כדי למלא שליחות אלוקית. אני נאמן לאמונותיי, ובטוח כי דרכי היא הצודקת ביותר. אין לי ספק בכך, במוקדם או במאוחר עם ישראל ישוב בתשובה. זהו הכרח המציאות, וגם הבטחת התורה.
מהחילוניות כאמור לא אלמד, אך יש לי הרבה מאוד מה ללמוד מהתנועה ומהחברה החילונית לדורותיה, מהאישים שעמדו בראשה ומהמאבקים שהיא מובילה. ברם, אין טעם להמציא מחדש את הגלגל. לא נולדנו אתמול. בראשית המאה הקודמת, מאות ואלפי בחורים מעם ישראל השליכו את הכיפה, הציצית והגמרא המיושנת לטובת עבודת הפרדסים והשדות בראשון לציון ורחובות. ספסלי הישיבות בוולוז'ין, וילנה ובריסק פרנסו את מיטב הוגי תנועות הציונות החילונית, לצד תנועות המהפכנים ברוסיה הלבנה שמלאו בבחורי ישיבה לשעבר שהמירו את רבה, רבא ואביי בכתבי קרל מרקס, אנגלס ולב טולסטוי.
בזכות הכפירה
אבי הציונות הדתית, הרוא"ה הגדול הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראה הכול ולא נבהל. בעומק דבריו, הרב ידע להניח את האצבע על הצורך האלוקי, לא פחות, של תופעות החילוניות, הכפירה והתנועה הציונית החילונית. דברים גדולים לא באים סתם, טען הרב. לכל תנועה יש שורש, יש עומק, ויש מה ללמוד ממנה. איזהו חכם? הלומד מכל אדם, קל וחומר מאנשים רבים. הרב דיבר על הצורך בבניין החול של עם ישראל ששב שבור לאחר גלות אלפיים, בניין שייבנה רק על ידי כוחות שמאמינים בכל ליבם בעוצמתו של החול. הרב ידע לדבר בעומק רב על עזותם של הרשעים, שכמו שמרים ליין משמרים את טעמו ומשביחים אותו, לצד דבריו על ההתעמלות של בחורי ישראל שמשכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים.
ומעל הכול, הרב קוק הרבה לדבר על הכפירה שתפקידה לברר ולדייק את האמונה. ניכרים דברי אמת, כך נהוג לומר, ולכן אם רבים הכופרים בה מסתבר שרבו בה סיגי שקר וזיוף, או עיוותים שנספחו אליה כתוצאה מאורך שנות הגלות, הצרות והריחוק מארץ ישראל והריבונות היהודית. הכפירה החילונית מחייבת את נושאי התורה לברר את דבריהם ולדייק אותם. תחת הסיסמה 'עולם ישן נחריבה', מנהיגי הציונות החילונית הפנו עורף לדת, אותה זיהו, לעיתים בצדק, כמקור וכגושפנקה לרפיסות ולחולשה. מפקדים בכירים בצה"ל של קום המדינה חששו מדתיים, שמא הביטחון בה' מהווה אצלם מילה נרדפת לעצלות ולחוסר מעש. חילונים רבים אינם מבינים, ובצדק רב, את אלו שחושבים את הקמת מדינת ישראל למעשה שטן ואת הגיוס לצה"ל כעבירה חמורה.
המעז מנצח
כיום, חלקים רבים מתנועת הציונות החילונית זנחו את עקרונות ההתיישבות, כיבוש הארץ, ארץ ישראל השלמה ושאר הערכים שהובילו את תנועת הציונות, לטובת ערכים חברתיים, זכויות אדם, אזרח ומיעוטים, ותיקון עולם אוניברסלי. אני סבור שאני חברתי, אוהב אדם וחפץ בתיקון עולם לא פחות מהם, ובכל זאת אני שמח ורוצה לדייק, לשמוע, לשנות, לטעות ולתקן. מאבקים רבים שניהלו גופי שמאל או גופים חילוניים בשם אותם ערכים, הביאו לתיקונים מבורכים שלא נתתי את דעתי או זמני לפעול בהם. רק צאו לסיור במעברי הפועלים הפלסטיניים ביהודה ושמרון, ראו מה נעשה שם, זה ממש לא קרה מעצמו.
ויש את החוצפה. החוצפה הישראלית הזו שממנה הזהירו חכמים ראשונים, וכינו אותה בשם חוצפה של 'עקבתא דמשיחא', כלומר חוצפה מיוחדת של תקופת הגאולה. זו החוצפה של דוד בן־גוריון, הזקן שהקים את מדינת ישראל נגד דעתם של דוד ג'ו מאמריקה, וכנגד כל הסיכויים הצבאיים. זו החוצפה של בגין ושמיר, שאמרו פעם אחר פעם 'לא' לנסיגות ביהודה ושומרון. אך זו גם חוצפה של שבירת מוסכמות, מצעדים ברחובות העיר, החצנה ואמירת הכול ישר בפרצוף, בלי בושה ובלי משוא פנים.
האמת, אני אוהב את החוצפה הזו. אני כמובן נלחם בתופעותיה בכל מאודי, אבל אני אוהב אותה. עם ישראל התרגל לחטוף ולכבוש את פניו בקרקע, וכעת מעט עזות פנים מול האומות ובכלל, כלל לא תזיק. איננו נרדפים עוד, איננו תלויים בחסדי האומות. כמו ילד קטן שמחציף ובכך מראה לכולם שהוא קיים, כך עם ישראל מחציף פניו לאחר שמאס בתפקיד הכבשה התמימה והצחורה, מאכל קבוע לזאבי טרף, לטובת תפקיד קאובוי חמוש ומסוכן.
כפוליטיקאי וכראש מפלגה, זה תפקידי. אני יודע וחייב להיות גם חצוף כשצריך. נכון, ככל אדם לפעמים אני טועה, לעיתים אולי מגזים. אבל לולא כן לא אשיג דבר, ומוטב לי לשוב לספסלי בית המדרש. חמים ונעים שם הרבה יותר ממסדרונות הכנסת. את החוצפה הזו, אחיי החילוניים, למדתי מכם. עוד בהיותי ב'רגבים' למדתי מכם את השיטות, את התחבולות ואת הדרכים להניע תהליכים חברתיים ומדיניים. להגיש עתירות, לתקוף כשצריך, לעקוץ, להגיב וכמובן להשפיע. מכם למדתי לא להיות פראייר, לעמוד על שלי בכל הכוח, לא להתבייש ולא להתקפל, להשיג ולנצח. תודה לכם, אחים שלי. 
