אני מקננת. לא בהריון, וכבר שלושה ימים אני מקננת. סיימתי את כל הכביסות, ניגבתי אבק מעל הניאגרה, תליתי את התמונה שקניתי בהודו לפני שנה, אפילו קבעתי תור להתקנת דלקן במוסך.
מה קורה איתך? הוא שאל ושלף את השקע האמריקאי מהארון. לפני חודש אמרת לי שאת רוצה להנחיל בבית פרגון טיסות הדדי וביקשת שאפסיק להתבאס בכל פעם כשאת טסה, כי את בכלל לא תהיי לחוצה כשאני אטוס. אז אמרתי. אבל פתאום עכשיו כשזה קורה… נו, אתה יודע איך זה.
והוא באמת יודע איך זה. ברחתי לו השנה איזה שלוש־ארבע פעמים לכתבות בחו"ל. אני חייבת לו איזה ארבעים יום סקי, וכשמגיע הזמן לפדות את החוב זה קשה.
בפעם הקודמת שהוא נסע, ואנחנו מדברים על תקופה שבה עוד שלחו פקסים למרפאות, פרצתי את הדיסק והוא נאלץ לקצר את הנסיעה. אבל אני עדיין מתעקשת שמה פתאום, ושאני בכלל לא לחוצה. רק שריינתי את שתי הסבתות לשבועיים, בישלתי אוכל לשנה, ביקשתי מרשם לוואבן, והלכתי לבדוק בגג אם יש מקום נוח לקפוץ ממנו.
בבוקר קמתי לבית ריק. שתיתי את הקפה ולא סגרתי את המרפסת אחר כך, ואף אחד לא העיר לי על זה. נתתי לילדים ממתקים על הבוקר, והוא לא היה בסביבה כדי למחות. היה בזה משהו קצת כיפי. כמו שיעור חופשי בבית הספר. מצד שני, פתאום קלטתי שיש כמה דברים שמתרחשים בבית באורח פלא ומעולם לא נתתי את דעתי עליהם. הזבל משום מה הפסיק לפנות את עצמו. כלים הפסיקו להיות מודחים. רענן שקד כתב פעם על החיים הסודיים של אשתו שמתגלים כאשר היא נוסעת, ואני גיליתי השבוע את החיים הסודיים של בעלי. ופתאום אני מוצאת את עצמי מסמסת לו: "תגיד, איך מפעילים את הרומבה?"
מעולם לא שמתי לב שאני נשואה לפמיניסט. זה הכה בי כאשר אחת האימהות שלחה צילום מסך של כל ההורים ששילמו בפייבוקס מתנת סוף שנה למאמן הכדורסל. 15 אימהות וגבר אחד, להלן בעלי. הוא נמצא בכל קבוצות הווטסאפ של הילדים, יודע באיזה יום מסיעים לחוגים, זוכר לשריין הזמנה לשופרסל, ויום אחד תפסתי אותו יושב מול היוטיוב ולומד איך עושים צמות לילדה.
הוא לא היחיד. בעשרות אלפי בתים בישראל מקיימים גברים דגם של הורות שמעולם לא ראו בבית שלהם. הם לא "עוזרים בבית"; הם חלק מהחיים, פעילים ומעורבים, ואפילו עושים לפעמים הסבת מקצוע כדי שיוכלו לראות יותר את הילדים. ולרוב, או בדרך כלל, הם חיים לצד נשים כמוני, שאימהות היא לא הדבר היחיד שמגדיר אותן ושיש להן קריירה ושאיפות מקצועיות משלהן.
ובבוקר שלו, שזה הערב שלנו, הוא ביצע שיחת וידאו וראינו אותו שרוע על מיטה עצומה במלון זר. ואיה ליטפה את המסך וניסתה להגדיל את פניו באצבעותיה. ופתאום הבנתי למה מילאתי את כל השבוע בסידורים מעצבנים. לא הייתי לחוצה מהתפקוד הטכני. זה לא הרומבה או הזבל שהעלו בי חרדות, אלא הלבד הזה. לסגור את היום בלי הפרטנר שלך. ללכת לישון באלכסון.
כשאת בחו"ל ולבד במלון, זה מרגיש כמו חזרה לרווקות. כשאת בארץ ולבד בחדר, זה מרגיש כמו אם חד־הורית. וכנראה אני צריכה ללמוד לתרגל את השריר הזה של להיות לפעמים לבד. לוותר על הקהל ולעשות דברים מבלי שמישהו ידע שהם נעשו.
לפני חודש, כשחזרתי מפרו, איה פיתחה כלפיי חרדת נטישה קלה. זה הגיע למצב שאם היא הייתה בבית ולרגע לא ראתה אותי, היא פצחה בצרחות אימים. "אולי את צריכה לשקול מחדש את הנסיעות הארוכות האלה", אמרה לי מי שאמרה. אולי, אבל איכשהו נדמה לי שאף אחד לא יאמר את המשפט הזה לבעלי כשיחזור לארץ. חברה קרייריסטית אחרת סיפרה לי שהיא מעדיפה לא לבוא לגן אחרי שהיא חוזרת מחו"ל כדי לחסוך מעצמה את מבטי הרחמים מהגננת, שבדרך כלל מלווים במשפט "היה לה קשה".
כן, היה לה קשה. קשה לה גם כשאבא במילואים וקשה לה כשהוא חוזר מאוחר. נקיפות המצפון לנצח יהיו נחלת האימהות, כי פמיניזם פמיניזם, אם את לא מלאת רגשי אשמה על זה שעזבת את הילדים שלך בגלל העבודה, את לא אמא מספיק טובה.
ואת צריכה להאמין מאוד בדרך כדי לומר לעצמך שהורות טובה לא נספרת בשעות אלא בתוכן שאנחנו יוצקים לתוכָן. הילדה שלי בצהרון. היא לא חוזרת הביתה בשתיים ולא מקבלת כל יום שניצל ופירה בצלחת כמו שאני קיבלתי כשהייתי ילדה. אבל אולי יום אחד היא תגדל ותזכור אמא שניסתה להגשים חלומות גם אחרי שיצאו לה ילדים מהבטן, וגם כשהעולם מנסה להכתיב לה אחרת. אם אצליח להעביר לה את זה, נראה לי שזה הופך אותי לאמא טובה דיה.

