כשהגיעו עולי "מבצע משה" מאתיופיה בשנת תשמ"ה (1985), נשלחו חלק מהם ל"אולפן עקיבא". היה זה כפר חינוכי קטן בנתניה, שבו לימדו עברית באווירה מיוחדת, ושאף זכה בפרס ישראל. המייסדת, שולמית כצנלסון, ניהלה אותו ביד רמה במשך ארבעים וחמש שנה. כצנלסון הייתה מיודדת עם אבי ז"ל, והזמינה את משפחתנו להתארח באולפן באחת השבתות, כדי להכיר קצת את הקהילה הנפלאה של "ביתא ישראל".
הייתה זו שבת מדהימה. בפעם הראשונה בחיינו ראינו יהודים כהי עור. כל השבת התרוצצנו עם הילדים העולים. הם לימדו אותנו מילים באמהרית, ואנחנו לימדנו אותם מילים בעברית. ובארוחות, כשישבנו עם הורינו בין המבוגרים, שוב ושוב שמעתי את אנשי הצוות אומרים: הפעם לא נחזור על הטעויות שעשינו עם עולי עדות המזרח בשנות החמישים.
לכולם היה ברור שצריך לעשות הכול כדי לא לחזור על הטעויות הללו. את עולי שנות החמישים שלחו בעל כורחם לחינוך חילוני; את עולי אתיופיה שלחו לחינוך דתי, שהתאים להם יותר. את העולים מראשית ימי המדינה שלחו במשאיות לעיירות פיתוח; את עולי אתיופיה עודדו להשתקע בערים מרכזיות, כמו נתניה וראשון־לציון.
אכן, לא חזרנו עם עולי אתיופיה על טעויות העבר; אבל עשינו איתם טעויות חדשות לגמרי. צריך לזכור גם שכל הגירה ממדינה ענייה למדינה עשירה מלווה בקשיים רבים, ואינני מכיר שום גל הגירה בעולם שהצליח לחמוק מהם. אך אסור שהטעויות והקשיים הללו יסתירו את הסיפור הגדול של העלייה הברוכה הזו. זה אינו סיפור של גזענות מרושעת, המנומרת פה ושם במליצות ציוניות. להפך: זהו סיפור של קיבוץ גלויות, של שייכות ושל אהבה, המנומר פה ושם בחולשות אנוש.
האם החברה הישראלית גזענית? בהחלט לא. האם יש בחברה הישראלית גזענות? בהחלט כן. מה לעשות, בני אדם הם בני אדם. גם כששלמה המלך בנה את בית המקדש, יש להניח שכמה מהנדסים עיגלו פינות, שכמה ספקים זייפו חשבוניות, שהיו פועלים משבט יהודה שהתנשאו על פועלים משבט דן. אבל בסופו של דבר האנשים הללו, על חולשות האנוש שלהם, בנו יחדיו את בית המקדש.
אם יוצאי אתיופיה חשים שנעשות להם עוולות, ודאי זכותם למחות על כך. אך לאיש אין זכות לנהוג באלימות.
עמיתי יאיר שלג הזכיר בשבוע שעבר צו מכונן של תורתנו: "ודל לא תהדר בריבו". הפסוק הזה אינו אנקדוטה, אלא מפתח לחשיבה המוסרית. בתפיסה הפרוגרסיבית של ימינו, מוסריות של כללים מוחלפת במוסריות של מעמדות. מוסר של כללים אומר: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. הכללים הללו חלים על כולם. מוסר של מעמדות אומר שהסיפור הגדול הוא דיכוי החלשים בידי החזקים, ולכן כל מה שיעשו החלשים הוא טוב, וכל מה שיעשו החזקים הוא רע. התורה מלמדת אותנו אחרת. אם שוטרים פגעו במישהו באלימות מיותרת, הם צריכים לתת את הדין. לא משום שפגעו באתיופי, אלא משום שפגעו באדם. ואם מתפרעים נהגו באלימות, גם הם צריכים לתת את הדין, מאותה סיבה.
ההפגנות של יוצאי אתיופיה שאבו לדאבוננו השראה מהתנועה האמריקנית Black Lives matter, "חיי שחורים חשובים". זו תנועה בעייתית וקיצונית, שאחדים ממנהיגיה גם כינו את ישראל "מדינת אפרטהייד", והאשימו אותה ברצח עם. עצוב שמייבאים לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל את דרכי הפעולה של התנועה הזו. גם באמריקה לבש מאבק השחורים פנים מוקצנות ומסלפות; קל וחומר כשמדובר במקרה הישראלי, השונה ממנו בתכלית. הרי אין שתי קהילות שהגיעו למדינותיהן באופן כה שונה. השחורים נחטפו לארה"ב כדי לשמש כעבדים; יהודי אתיופיה עלו לישראל מתוך אהבה למולדתנו הקדומה.
ב"מבצע משה" התאמצה המדינה להעלותם בדחיפות מיוחדת, בגלל הרעב הנורא של 1983־1985, שבו נספו כמיליון אתיופים. נוצרים לא שלחו אז מטוסים לחלץ את הנוצרים שבאתיופיה, ומוסלמים לא ניסו אז לחלץ את מוסלמֵי אתיופיה. רק היהודים עשו כל מאמץ כדי להציל את אחיהם הסובלים; כפי שיהודי אתיופיה עצמם היו ודאי עושים למען קהילות יהודיות אחרות.
סיפור קליטתם של יהודי אתיופיה בישראל הוא סיפור אופטימי של קיבוץ גלויות. יש בו גם קשיים ומרירות, חולשות אנוש וגזענות, אפליה וסבל. אך אלו רק הערות שוליים לסיפור הגדול. בעוד אלף שנה ידברו על נס קיבוץ הגלויות הגדול, ולא על האנשים שפלטו הערות גזעניות בחדר היולדות.
