בוקר אחד, לפני אחת עשרה שנים בערך, בחורף של שנת אלפיים ושמונה, יצאתי בשעת בוקר מוקדמת מהבסיס שבו שירתּי, ליד ערד, ונסעתי בשלושה אוטובוסים שונים לבית משפט השלום בבאר שבע. באולם המחניק של בית המשפט נכחו חמישה אנשים. אבא שלי, אמא שלי, השופט, הקלדנית שלו, ואני. הדיון היה קצר ותכליתי. השופט שאל אותי אם אבא שלי הוא אבא שלי. אני אמרתי לו שכן. אמא שלי שלפה מהתיק כמה תמונות יפות של אבא שלי ושלי מהילדות שלנו, והשופט הביט בהן. אחר כך הוא שאל את אבא שלי, למה הוא פתאום רוצה לרשום את האבהות שלו בתעודות הזהות שלנו, ואבא שלי סיפר לשופט את האמת.
הוא סיפר לו שבשנה האחרונה הבן שלו משרת בנגב, ושגם הוא גר בנגב, ושהבן שלו סוגר המון שבתות בבסיס, ולכן הם נפגשים, פעם בשבועיים לפחות, לשחק שחמט, ולדבר קצת על החיים, ולאכול אוכל טעים. וזה נכון שהם בקשר כל השנים, אבל בשנה האחרונה הקשר שלהם התחזק. פתאום הוא מכיר את הבן שלו. פתאום נוצר ביניהם קשר של ממש. ובאחת השיחות שלהם, בפינת העישון מחוץ לבסיס, הם קלטו שמבחינה פורמלית הם בכלל לא אבא ובן, לכן הגענו לכאן היום, כדי לסגור את הפינה הזאת. כדי שאבא שלי יהיה אבא שלי, גם בהקשר הזה.
השופט לקח נשימה עמוקה ואמר, בסדר גמור, אני לא רואה פה בעיה. אתה מעוניין לרשום את יאיר בתעודת הזהות. יאיר מעוניין לרשום אותך בתעודת הזהות. ואמא של יאיר נראית מרוצה מכל העניין. בסדר גמור, אתם יכולים לגשת למשרד הפנים עם התצהיר שנוציא לכם עכשיו. אני שמח להכריז שאתם אבא ובן.
השופט חייך ופתח את התיק הבא, ואנחנו יצאנו מבית המשפט, מבולבלים ושמחים. אבא שלי חיבק אותי ונישק אותי, ואמא שלי חיבקה אותי ונישקה אותי. זה היה רגע כל כך משונה. ההורים שלי מעולם לא התחתנו. אמא שלי רווקה, ולאבא שלי יש משפחה משלו בנגב, עם אישה וילדים. אבל הנה, עכשיו, הסיפור המופרע שלנו נכנס לאיזושהי תבנית משפטית סדורה. השופט הכריז שיש לי אבא. השופט הכריז שלאבא שלי יש בן. איזה מוזר.
מחוץ לבית המשפט, אבא שלי פתח את הבגאז' של הקנגו שלו, הוציא משם ארגז עגבניות גדוש והעביר אותו לאוטו של אמא שלי. אמא שלי חייכה, מהעגבניות הסמוקות, ומהאבהות המתחדשת, ומהחיים, שיכולים להיות יפים לעיתים. היא שלפה עגבנייה אחת מהארגז ואכלה אותה, כמו שאוכלים שזיף. ואני צילמתי אותה עם הפלאפון המצ'וקמק שלי, כי הרגשתי שזו לא סתם עוד עגבניה, זה לא סתם עוד רגע בחיים.
*
אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים. זה היה מוות מהיר ושפיצי. בתוך שלושה חודשים החקלאי השרירי, חסר הנחת והשזוף, התפרק מולי לרסיסים. אני לא יודע אם אפשר, או איך אפשר להתכונן למוות, אבל את היתמות ההיא שנחתה עלי, לא ידעתי איך לשאת. זה היה מין מחטף שחור וערמומי. הכימותרפיה החלישה את הגוף של אבא שלי, והוציאה ממנו את המיץ. הרופאים ניסו לעזור, הם תמיד מנסים לעזור, אבל ההתערבות שלהם יצרה זיהום בקיבה של אבא שלי. ואת הדבר הזה הוא כבר לא היה יכול לשאת.
הוא נפטר בי' בתמוז, יומיים לפני יום ההולדת שלי. היינו בשבת בירושלים אצל אמא שלי, והפלאפון צלצל. אבא גוסס, תגיע מהר לבית החולים. יצאתי לדרך, עם שירה. מהכבישים עלו גלים כאלה של חום. בתוך שעה ורבע הגענו לבאר שבע, הכבישים פנויים בשבת. כשהחנינו את האוטו בבית החולים, אחותי סיפרה שהוא כבר נפטר. לא שזה משנה משהו, גם ככה הוא היה מורדם ומונשם. אני זוכר שנכנסתי לחדר הקטן, החזקתי לו את היד, ונישקתי לו את המצח. ככה באה היתמות.
*
יש לי חלום, למצוא שחקן שנראה כמו אבא שלי, ולבקש ממנו לפגוש את הילדים שלי, ולשחק אותה סבא. הכול יהיה מתואם מראש. אני אסע איתם בשעת בוקר מאוחרת, לבית שלו, בנגב המערבי. הטלוויזיה תהיה פתוחה, עם ווליום חלש. מהמטבח יעלו ריחות חריפים וחמים. השחקן ירים את חיה באוויר, וינשק את נח הקטן. ואני אצלם אותם ביחד, וגם את עצמי אני אצלם איתם, כדי שכולנו ניהנה מהזיכרון השקרי הזה שאני מייצר כאן. הנה, תראי חיה, הנה תמונה שלכם עם סבא. אתם זוכרים את הזיפים הדוקרים שלו. אתם זוכרים את הידיים המחוספסות שלו. אתם זוכרים את העיניים הטובות שלו, את הקול העבה שלו. אם אתם לא זוכרים תראו את התמונה הזאת. אולי היא תזכיר לכם משהו. אולי היא תעורר בכם געגועים.
*
היה לי אבא שאהבתי. קראו לו חיים. לפני ארבע שנים הוא נפטר. מאז ועד היום אני פוסע אל הזיכרון שלו בצליעות מגומגמות. לבית הקברות באופקים אני כמעט שלא מגיע. עם האחים האהובים שלי אני בקושי מדבר. כשקופצת לי תמונה שלו בפלאפון, אני מסיט את המבט. את היתמות שלי אני מאפסן במגירות התחתונות של התודעה. גם ככה הלב שלי תשוש וחלש. אוי לי ויי.
*
אבא אהוב. כבר ארבע שנים. יהי זכרך ברוך.
