את תהליכי השבירה והאיחוי מחדש שעוברים על הציונות הדתית קשה להבין תוך כדי התהוותם, אך פטור בלא כלום אי אפשר וחייבים לפחות לנסות להבין לאיזה כיוון הספינה הזו הולכת.
אהוד פירר עשה ניסיון מעניין במאמרו "בחזרה אל המזרוחניקיות" (גיליון פרשת חוקת), שבו הוא טוען שהפופולריות של השמרנות, בהגדרה כזו או אחרת, גוברת בקרב הציונות הדתית משום שהיא מאפשרת לנו "להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן או אפילו להאמין שאכן אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף". המשפט האחרון מתייחס למדרש מבראשית רבה, אלא שפירר ציטט אותו רק באופן חלקי. המדרש המלא מספר סיפור אחר, ולדעתי נותן גם הסבר אחר לצמיחת השמרנות בקרב הציונות הדתית: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי [אומר] לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" (בראשית רבה מד, א). מההקשר עולה שכוונת רב שם היא לצירוף במובן של זיקוק או שיפור, אך ניתן להבין זאת גם במובן של חיבור בין הבריות.
שני המובנים מתחברים לרעיונות היסוד של השמרנות לגרסותיה. השמרנות היא שיטה אמפיריציסטית הטוענת שהסדר החברתי נבנה לאורך אלפי שנים ואף אדם, נבון וחכם ככל שיהיה, לא מסוגל להבינו ולנתחו מספיק טוב במהלך תקופת חיים אחת כדי לשנותו באופן רדיקלי. זה פשוט חוסר אחריות, ולכן למרות שצריך לעשות שינויים (על כך אין חולק. שמרנות אין משמעותה קיפאון) יש לעשותם באיטיות רבה, מתוך תהליך מתמשך של ניסוי וטעייה ולמידה מניסיון הדורות הקודמים. במובן זה, אם יש מנגנון של הלכה ומסורת שעובד כבר אלפי שנים, מצליח לחבר אנשים, משפחות וקהילות בינם לבין עצמם די טוב ומצליח אפילו להפוך לפחות חלק מהאנשים לקצת יותר טובים, אז כנראה שיש בו משהו שצריך לשמר גם אם אנחנו לא מבינים לגמרי כיצד הוא עובד ומה הסיבה לכל מצווה.
הדבר נכון גם לגבי עמים ותרבויות: הידע האנושי הצטבר באופנים שונים ובמינונים שונים בתרבויות שונות, ולכן ההיכרות והלמידה זה מזה הם מרכיבים קריטיים ביכולת שלנו לעצב טוב יותר את הדור הנוכחי ואת הדור הבא, כי יש ניסיון מצטבר אצל האירופאים שלא נמצא אצל היהודים וכדומה. אובדן של תרבות או זהות לטובת עיסה אנושית גלובלית יפגע קשות ביכולת של האנושות להתפתח קדימה ולשמר ידע וניסיון מהעבר שחשובים לכלל האנושות. לכן המסגרת של מדינת הלאום איננה עניין של גאווה ברברית אלא חלק ממנגנון של שימור הטוב שבאנושות (על אף בעיותיה הדורשות תיקון).
מערכת איזונים מול מנגנון ההשחתה
לצד ההבנה הדומה של חשיבות המסורת והלאומיות, לעניות דעתי ישנו גורם מרכזי נוסף שדחף להתקרבות הציונות הדתית לשמרנות, בגרסתה הניאו־שמרנית שהולדתה בארה"ב, והוא טראומת ההתנתקות. מעבר לשבר האישי והקהילתי של רבבות אנשים, ההתנתקות יצרה חוסר אמון בין רבים בציונות הדתית לבין המדינה כמוסד – החל מעצם סיבוב הפרסה של מי שנחשב לא פחות מאשר פטרון ההתנחלויות, דרך אטימות המערכת המשפטית ("מידתית ולתכלית ראויה") ועד לטיפול הכושל במגורשים עצמם. במנעד שבין המשך הגישה הממלכתית הקלאסית לבין התנכרות מוחלטת למדינה – השמרנות הציעה דרך אמצע שמעוגנת בהגות מערבית רצינית הנכנסת לריק שתורת ארץ־ישראל טרם הצליחה למלא (וכאן אני מסכים לחלוטין עם פירר), ומאפשרת להמשיך לאחוז בחזון הציוני הקלאסי מחד אך גם לבקר את מדינת ישראל באופן מבני עמוק מאידך.
בהליך מזורז חלחלה ההבנה שכציבור וכפרטים איננו יכולים להשליך את כל יהבנו על המדינה ולמעשה עדיף לצמצם ולהגביל את כוחה. הבנה זו, שנרכשה מתוך ניסיון אמפירי, התלבשה כמו כפפה ליד על עקרון יסוד שמרני אחר, והוא הספקנות לגבי הטוב שבאדם והאפשרות לשנות את טבעו, שאיננה אלא גלגול של עיקרון יהודי קלאסי במובן מסוים. העיקרון הזה אומר, בפשטות, שלבני אדם יש נטיות טובות אבל גם נטיות רעות מולדות שדוחפות אותם להזיק לסביבתם לטובת תועלתם האישית (יצר הרע, אם תרצו). משכך, זה מסוכן לתת לאנשים, דהיינו לפקידי ממשלה, יותר מדי כוח, כי באופן מובנה יש להם מנגנון השחתה פנימי (כמו לכולנו) ולכן יש הכרח לייצר מערכת איזונים ובלמים שתדע למזער את השחיתויות האלו ותיתן רק את הכוח המינימלי ההכרחי בידי השלטונות. כאן מונח היסוד לדמוקרטיה הליברלית ולשוק החופשי.
להערכתי, אם כי אני אומר זאת בערבון מוגבל שכן עדיין לא קיים כמעט מחקר בתחום, השילוב בין דמיון רעיוני (חשיבות מנגנונים מסורתיים והלאומיות), טראומה משותפת (מכוחה של המדינה) ומאמץ ממוקד של גופים כגון קרן תקווה ומרכז שלם, שהוזכרו ובצדק אצל פירר, הוא שהביא לצמיחת השמרנות בקרב הציונות הדתית, ובימין בכלל.
מאיזה שבט אתה?
בעשרים השנים האחרונות השיח בעולם המערבי, ובישראל בפרט, הלך ונהיה יותר ויותר קוטבי. אנשים וקבוצות נאלצים לבחור לאיזה "שבט" הם משתייכים גם אם לא כל החבילה הרעיונית של השבט מסתדרת אצלם לחלוטין. הדבר מוביל לפשרות רבות ולבריתות שחלקן די מוזרות.
האמת צריכה להיאמר: מה שנקרא "שמרנות יהודית" הוא ברובו גרסה מותאמת תרבותית של הניאו־שמרנות שצמחה בארה"ב בשנות ה־50 של המאה הקודמת, להבדיל מהשמרנות הקלאסית שהייתה נגועה בגזענות ובאנטישמיות ואף תמכה במלוכנות בעבר. המחנה השמרני לצורותיו השונות זוכה לצמיחה מואצת בעולם, שהיא סוג של תמונת מראה לצמיחת המחנה הפרוגרסיבי. יותר ויותר אנשים מבצעים בחירה בינארית בין שתי האפשרויות כדי להתמודד עם העולם המורכב. במסגרת עסקת החבילה האידיאולוגית הזו אנשים נוטים לאמץ גם דברים שלא בהכרח מתיישבים עם השקפת עולמם בעומקה או שאין להם באמת הבנה בהם. כך למרבה הצער, אפילו סוגיית היחס לקהילת יוצאי אתיופיה הפכה תוך 24 שעות לסוגיה של ימין ושמאל.
לענייננו, יש לשים לב לסתירות אפשריות בין הניאו־שמרנות לבין השקפת העולם של חלקים בציונות הדתית, ורק ימים יגידו האם מדובר בדייט נחמד או בחתונה לטווח ארוך. לדוגמה, לא ברור כיצד ניתן ליישב את עקרון הפרדת הדת והמדינה שעליו אמונה הניאו־שמרנות עם השאיפה של אגף מסוים בציונות הדתית להעמיק את הקשר בין הדת למדינה; או למשל השאיפה להפחית את הרגולציה ולפתוח את השוק לתחרות אל מול התמיכה הבלתי־מסויגת של אותו אגף במנגנון הכשרות של הרבנות הראשית.
הניאו שמרנות והאגף הליברלי
ייתכן שכבר מובן לאן אני חותר: לעניות דעתי כבר כמעט אי־אפשר לדבר יותר על "הציונות הדתית" או על "הציבור הדתי־לאומי" כמקשה אחת. עדיין ישנו ההקשר הסוציולוגי המשותף ואף קשרי משפחה וחברות רבים, אבל משמעותם תלך ותפחת ככל שהזמן יחלוף והמחנות יגדירו את עצמם טוב יותר. למעשה, באופן פרדוקסלי, הניאו־שמרנות מתאימה יותר דווקא לאגף הפרוגרסיבי של הציונות הדתית ולא לאגף החרדי־לאומי.
ההבדל הזה ניכר גם בבחירות הבאות ובהתפצלות למפלגות שככל שעובר הזמן ניסיונות האיחוי והחיבור ביניהן נראים יותר ויותר מלאכותיים: מהצד האחד קבוצת מפלגות ניאו־שמרניות הדוגלות בשוק חופשי ובחירות הפרט; ומן הצד השני קבוצת מפלגות חרדיות־לאומיות הדוגלות בהעמקת מעורבות המדינה בחיי הפרט (בעיקר בתחומי דת ומדינה) ונעדרות משנה כלכלית קוהרנטית.
יש בין הקבוצות גם הסכמות רחבות, כגון הצורך לרסן את הרשות השופטת או עקרון שלמות הארץ, וישנם גם חישובים פוליטיים של אחוז החסימה ושל הדמות שראוי להציב בראש הרשימה וכיוצא בזה. קטונתי מלקבוע אילו מפלגות צריכות להתאחד זו עם זו. גם אין לי תשובה לשאלתו של פירר האם הדור הבא ימצא טעם בשמרנות מהסוג שהוא מתאר. ייתכן ששני האגפים המרכזיים של מה שהיה פעם הציונות הדתית יסכינו להתגורר בכפיפה אחת תחת המסגרת הגדולה הנקראת "שמרנות יהודית", יחד עם חלקים רחבים אחרים בימין הישראלי; אך ייתכן גם שהאגף החרדי־לאומי יעדיף לדחות את ההשתלה ויבחר דווקא בהעמקת השותפות עם הציבור החרדי על פני הימין החילוני הניאו־שמרני; לחלופין, ייתכן שהאגף הפרוגרסיבי של הציונות הדתית יבחר לחבור לפרוגרסיביזם החילוני ולזרמים שאינם אורתודוקסיים, ולזנוח את השמרנות הישראלית.
יכול להיות גם ששני האגפים ילכו לדרכים אחרות והשמרנות הישראלית הצעירה תתאדה או שתהפוך לעניין חילוני למהדרין. שאלה נוספת שראוי לשאול לסיום, וטרם נשאלה, היא מה כל התהליך הזה עשה, עושה ויעשה לקשר בין העם היושב בציון לבין יהדות התפוצות. הרי בסופו של דבר מדובר ברעיון צפון־אמריקאי ביסודו, שבתהליך מרתק של חמצון־חיזור עם החברה הישראלית יוצר דבר מה חדש, משפיע עליו ומושפע ממנו. ייתכן שדווקא על רקע ההתרחקות בין שני מוקדי העם היהודי, מנקודת המבט של השמרנות אל מול הפרוגרסיביות ישנם דווקא צירי התקרבות חדשים, כאשר שמרנים ופרוגרסיבים בשני הצדדים הולכים ומתקרבים אלו לאלו למרות שהם הולכים ומתרחקים בינם לבין עצמם כמחנות אידיאולוגיים מובחנים. ימים יגידו לאן כל זה הולך. מה שבטוח הוא שלהיסטוריונים העתידיים יהיה מעניין.
אהרן אריאל לביא, בוגר תוכנית העמיתים של קרן תקווה, כותב דוקטורט בנושא צמיחת השמרנות היהודית בישראל ובארה"ב וההשפעות ההדדיות בין התנועות
