המתפללים בכל יום נתונים, נודה על האמת, בשגרה. חז"ל היו ערים לכך, באמרם "אל תעש תפלתך קבע, אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב יג). דבריהם משמיעים השתדלות, אך המציאות היומיומית של שטף חיינו וטבע האנוש אינה מותירה לרבים מאיתנו, אולי לרובנו, זמן ויכולת מתמדת להתעמק בתפילה, וחלק ממנה לפחות, ולעיתים כולה, נאמרת כמצוות אנשים מלומדה. ביתר שאת כך בטקסטים קשים להבנה, כמו סליחות, פיוטים וקינות, או כאלה שיש בהם חזרה ארוכה על אותו מוטיב כמו תחנון בימי שני וחמישי.
אעיד עלי שמים כי אני משתדל בכל יום להרבות כוונה בקטעי תפילה המוטעמים הלכתית, כמו הפסוק שמע ישראל או ברכת מגן אבות, אך במקומות אחרים הניסיון להתעכב על קטע זה או אחר ולהבינו נבלם במידה רבה כשתפילת הציבור שועטת הלאה. האם הועילו חכמים בתקנתם? ועוד, האם תוכני התפילות שנתקדשו תואמים את מבחני הזמן והמקום בקוממיותנו בארצנו ובהתפתחויות החברתיות בעמנו ובכלל?
פרופ' דב גולדברגר הוא אדם אמיץ, מוכשר וחרוץ. על כשרונו וחריצותו מעידים הישגיו המרשימים כעובד ציבור. על האומץ מעיד ספרו החדש "לחשב מסלול מחדש", נשוא רשימה זו. היהדות האורתודוקסית ברובה היא שמרנית. על דרך הכלל, כל דת ברובה היא שמרנית. בימים אלה נסעתי במונית לנצרת עם נהג ערבי לא צעיר, שחזותו לא נראתה "דתית" (מגולח וגלוי ראש), אך הוא העיד כי הולך הוא בדרכי אבות בתפילה במסגד בכל יום, וכך ממשיכים ילדיו אחריו, וזו ציפייתו, כי לא יסטו לאופנות חדשות.
שמרנות זו קיימת כמובן ביהדות. כך, אף שגם ההלכה התפתחה במובהק לאורך ההיסטוריה, ועמה התפילה באופן מדורג – לא הרי ראשית הדרך בתפילה המקראית כדרך המשנה, ולא כמותה ההמשך התלמודי, ולא הרי זה כהמשך ימים שיבואו. החשש משינויים, שאולי סופם יציאה ממעגל החיים הדתיים, הוא גם אחד הטעמים לדבקות בקיים. השמרנות הרי היא שימור, והחשש מחידושים הוא החרדה ממדרון חלקלק, פן שינוי יגרור שינוי והדת תשנה פניה, בנים לא ילכו בעקבות אבותיהם חלילה.
אין עוד שיירות עולי רגל
שמרנות זו אינה מפתיעה ויש בה גם צדדי חיוב. היא אינה מפתיעה, כי המגזר הדתי על כל היבטיו, בהגדרה, מעוגן בכתבי קודש ובמסורות העובדות מדור לדור. כך בכל דת וכך ביהדות, והעולם "שומר הסף", הרבני, מתנגד גנרית לכל גריעה או תוספת באשר למסורת מקובלת. החיוב שבכך הוא החיבור לשלשלת הדורות, שלא נותקה ולא תינתק. ונזכיר, כי התפילות ביהדות עוצבו בדרך כלל בתוך רדיפות ותלאות, ונתקדשו כי הושגו בעמל, יזע ודם. לכן יש הרואים קושי בכל שינוי במנהגים, ולו הקטן ביותר, ומיד מדביקים לו את התווית "רפורמי".
נודה, כי לצד השמרנות יש נוחות אנושית בהרגל התפילה במסגרת חיים חיובית, של סדר בעולם מורכב, של השכמה לעבודת הבורא – גם אם אינך חש יומיומית בשגב שבצירוף שתי המילים הללו – של מניין למנחה באמצע יום עסוק, של ערבית בפנות יום. אבל בכל זאת האידאל, כדי לקיים "דע לפני מי אתה עומד" ו"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", הוא הבנת התפילה, וכאן לא תמיד ליבא ידע גם אם פומא גליא. לרב ש"ז אוירבך המנוח מיוחסת האמירה כי אמירת פסוקי דזמרא בכוונה היא בעבורו המוסר הגדול ביותר. אשרי מי שזוכה, אך לא כולנו כך.
פרופ' גולדברגר מצא מקום, בשקידה רבה, לחזור אל המקורות, כדי להוכיח שקירוב התפילות למציאות המתחדשת אינו סטייה אלא שיבה, ולכול ישנם יסודות קיימים. בכך הציע, למשל, לבקש גשם החל משמיני עצרת ולא להזכירו בלבד, שכן אין כיום שיירות עולי רגל שחוזרות לנהר פרת; לא לקיים את חזרת שליח הציבור, כי הציבור כולו מחזיק בסידורי תפילה ואינו זקוק לחזרה (ואכן נמנעים הימנה בערבית, וגם בשחרית, לעיתים רחוקות, ובמנחה – במיוחד במנחה – לפי הצורך). הוא מציע לחזור ליום אחד של ראש השנה כנתינתו בראשונה; לשנות בתפילת נחם במנחה של תשעה באב, הכוללת תיאור קשה של ירושלים אשר אינו דומה לירושלים דהאידנא. לשם הודאה על נס הקוממיות הוא מציע קיום תפילות ייחודיות ליום העצמאות באופן רחב. הוא נדרש ל"אשמנו, בגדנו", שלא כולו רלוונטי; הוא מציע ביטול חלק מאבלויות החורבן, ועיון בברכות שלאחר ההפטרה תוך השמטת המילים "ולעלובת נפש תושיע", שהרי האם כך אנו עתה? וכזכור ובידוע, גם השמרנות היא בערבון מוגבל, כך רובנו מכילים ללא בעיה את ההבדלים המוכרים בין עדות ונוסחים.
חידוש, איחוד ועירוב
מלאכתו של המחבר הייתה קשה וסיזיפית, אך הוא הצליח להציג מקורות להצעותיו באופן הבא להתמודד עם טענת המדרון החלקלק. אל תקרי שינוי, קרא שיבה, והנה אנו בעולם מושגים אחר. האם רציונלית ניתן להסביר את כל הצעות מחברנו? התשובה היא חיובית. האם מסכים אני אישית לכולן? התשובה מעורבת. גם אם לעיתים יש למסורת מחיר של אנכרוניזם מסוים, עדיין היא חיבור להוויה יהודית בשלשלת הדורות. למשל, גם אם חזרת הש"ץ מייגעת, ואין רבים הזקוקים לה כמו בימים קדמונים, היא אינה משכיחה "יעלה ויבוא" בראשי חדשים, היא מאפשרת הכנה לברכת כוהנים, היא מאפשרת איסוף צדקה וגם התעמקות בטקסטים קצרים בטרם תיתם התפילה. השאלה היא אפוא מידתיות – היש דרך למינון שבו "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
בפירוט מקצת הדברים, וגם בנימה אישית. מן התפילות המעוררות קושי, אולי השכיחה היא תחנון בימי שני וחמישי. ספק אם יש רבים מאיתנו שאינם קוראים אותה כמעט מכנית, הן בשל תוכנה הנתפס כחוזר על עצמו ואף כקשה ומחמיר מדי בנסיבותינו, והן בשל אורכה הרב. כך לגבי הסליחות בנוסחי אשכנז־פולין וליטא, הבנויות מחלק בתחילה ובסוף החוזר על עצמו, ולצד זאת סליחות יומיות שאינן נגישות לרובנו באופן אמיתי, שמילותיהן קשות וחד פעמיות. אעיד עליי, מעיין אני לא אחת תוך התפילה בספר סליחות מבואר של חברי היושב קבע לידי (אני עצמי מתפלל, מטעמי נוסטלגיה, מספר הסליחות של אבא ע"ה שהרבה דמעות נשפכו עליו) כדי להבין מילה פלונית.
אכן, לא בכדי נעשו ניסיונות בתקופה האחרונה, מטעמים כלל־ישראליים, לנוסח מקוצר ספרדי־אשכנזי, אולי בדומה לניסיונו של הרב שלמה גורן המנוח להציע סידור תפילה צבאי אחיד, שהתבסס אמנם על נוסח ספרד האשכנזי. מזה שנים לא מעטות אני משתדל לבוא באישון בוקר פעמים אחדות בראשית אלול, בימי שישי, לבית הכנסת הספרדי־חלבי "עדס" בנחלאות בירושלים. התחברתי מאוד הן למילים הן למנגינות, ונוגעים לליבי, בוודאי בגילי, דברי הסליחות "רחץ וטהר, אל תאחר, בטרם ימים פונים". מה דופי באיחוד ועירוב?
התמודדות עם שאלות הזמן
בבתי הכנסת אפשר לחוש את השינויים ואת ההתלבטויות לגביהם. בקינות לתשעה באב בחרו בתי כנסת שונים, כולל "עמליה" בירושלים שבו אני מתפלל בשבתות ובחגים קרוב לארבעה עשורים, לקצר את הקינות ולהתמקד, בהדרכת פרופ' אפרים חזן חברנו, בשורשיה ופירושה של אחת הקינות לפי בחירתו. קינות רבות, מה נעשה, נותרו מיותמות, ומנגד הוספו קינות – כך ראוי – הקשורות בשואה, ואף כאן אין אחידות. שאלה לעצמה מעוררת התערותן של נשים בתפילה. בתי כנסת אורתודוקסיים שיש בהם הפרדה מסורתית נדרשים לעניין ומתגלות בנושא לא מעט מחלוקות.
באחד מבתי הכנסת שבהם אני מתפלל בקביעות הכנסנו לפני עשרות שנים תקנה שבנות מצווה יוכלו לדרוש בסוף התפילה, ושתיים מבנותינו עשו כן, אך הדבר לא נשתרש. ובבית כנסת אחר, מול ביתי, הייתה מחלוקת בעניין זה, שלאחר ויכוח קשה הוכרע לצערי לא בחיוב. מה שנשתנה בתפילות באופן ניכר לאורך השנים הוא הצד המוסיקלי. כגון נוסחי רבי שלמה קרליבך שהייתה להם עדנה ומנגינות חדשות נוספות שהכניסו בעלי תפילה וחדרו לבית הכנסת, כגון בפיוט "ונתנה תוקף" ואחרים. מנגד, תמהני על בתי כנסת בעיקר בעולם החרדי, שלא רק תפילה לשלום המדינה אלא אף לחיילי צה"ל אינם מתירים.
במהלך העיון בתובנות המרשימות בספר – המוכרות בחלקן בתחושות הפנימיות לכל מתפלל, לפחות זה הציוני־דתי, גם אם בפחות העמקה מהחריש הנפלא שערך המחבר, וחלקן, אודה ואבוש, לא עלו במחשבתי – נזכרתי בנושאים שבהם נזדמן לי לעסוק כיועץ משפטי לממשלה וכשופט. בין אלה משפט פלילי באספקלריית המשפט העברי (זכות השתיקה), תקנות עגונות, היתר המכירה בשמיטה, מקווה בשיטת חזון איש או חב"ד, ואף ראש השנה במהדורה ה"משולשת", שני ימי החג ושבת, לעניין הבאת עצורים לפני בית המשפט. היריעה תקצר מפירוט כל הסוגיות הללו, המשיקות לשאלות שמחברנו נדרש אליהן. כל אחת מאלו מעוררת שאלות בעולם דהאידנא, וההתמודדות עמן מאתגרת.
מה יכול ספרו היפה של פרופ' גולדברגר, הנתמך במקורות עשירים ומרתקים בכל נושא, ללמדנו? הדברים מעוררים מטבעם פולמוס, אך יכולים הם, וזאת מבקש המחבר, לפתוח דיון. ראוי כי דיון כזה יתקיים בפורומים שונים, כדי שכל התפתחות, שמטבעה תהא זהירה והדרגתית, תהא "על דעת הקהל" וממילא גם "על דעת המקום".
השופט אליקים רובינשטיין הוא המשנה לנשיאת בית המשפט העליון (בדימוס)
לחשב מסלול מחדש להוציא את הגלות מישראל
דב גולדברגר, דני ספרים, תשע"ט, 392 עמ'
