עבר שבוע מאז רעשה הארץ בשל הירי בסלומון טקה ז"ל ונדמה כי השיח שהחל בדגש על פרטי אירוע הירי, הפך מזמן לשיח על דמותה של החברה הישראלית – מי אנחנו ואיך אנחנו מתייחסים לתחושת שייכותו של האחר.
האירוע הזה מזמן לנו אפשרות להסתכל מאין באנו ולאן אנו הולכים – גם מבחינה רעיונית וגם ברמה המעשית. במגילת העצמאות של מדינת ישראל נכתב כי היא "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות….".
אך העובדה היא שגם כיום, 71 שנה לאחר קום המדינה, ישנם אזרחים מקבוצות שונות – להט"בים, נכים, אתיופים, ערבים, תושבי פריפריה ועוד, שמרגישים ש"צדק" ו-"שוויון זכויות חברתי" לא מיושם לגביהם. הם אמנם מוחים בצורות שונות, אבל לכולם בסיס טיעון זהה: המיינסטרים הישראלי לא מכיר את הסיפור שלהם מספיק; הם לא חלק מהשיח בישראל, ומכאן הדרך לביטויי ניכור, חוסר צדק ושוויון ואף גזענות קצרה.
זו לא צריכה להיות המחאה שלהם. זו צריכה להיות המחאה של כולנו. כי כשיש חוסר צדק בחברה מסוימת, הוא פוגע לא רק בקבוצה המוחה, אלא גם ובעיקר בחברה בה הוא מתקיים. בכל פעם קבוצה מסוימת חשה שמרכיב זהותי שלה מבדל אותה מאחרים והוא המקור לאפליה שלה: מגדר, צרכים מיוחדים, הזדהות לאומית, מצב סוציו-אקונומי ועוד.
אבל אצל יוצאי אתיופיה מצטרפים למאפיינים המבדלים גם עניין צבע עורם והלגיטימיות של יהדותם. תחושת חוסר הצדק והקיפוח מלווה את הקהילה במשך שנים ארוכות, החל מפרשת מנות הדם באמצע שנות ה-90, עבור בתחושתם הקשה באשר לחוסר העניין הציבורי בהיעלמותו של אברה מנגיסטו וכלה בפרשת יקבי ברקן שביקשו למנוע מיוצאי אתיופיה לעבוד בייצור יין מטעמי כשרות וחזרו בהם לאחר לחץ ציבורי. כל אלו מצטרפים להרבה מאוד מקרים בודדים בהם אזרחים ממוצא אתיופי חשים אפליה וגזענות ברחוב, בסופר השכונתי, במקומות תעסוקה ובדיור.
האם התחושות הללו של אפליה וקיפוח של קבוצה מסוימת חדשות לחברה הישראלית? לא ממש. בשנה שעברה עלה לתודעה מחדש סיפור אפלייתם של יוצאי צפון אפריקה דרך הסדרה של היוצר דוד דרעי, "סאלח, פה זה ארץ ישראל". דומה שהפצע הכואב של קליטה מרובת אתגרים הופכת לקשה הרבה יותר בגלל תחושה של אפליה. מה שהתפוצץ באירועי וואדי סליב ומחאות "הפנתרים השחורים", מעולם לא הגליד.
ויכול להיות שמתוך המקום הזה, הפצוע והכואב, על כולנו להסתכל למציאות בעיניים ולקחת אחריות. כי לא נרצה לראות בעוד כמה עשורים עוד סרט בנוסח "סאלח" ולהיזכר בכאב במה שאנו יכולים לתקן גם היום, הפעם לגבי יוצאי אתיופיה.
אם כן, מה עלינו לעשות כחברה כדי להתחיל להניע את גלגלי השינוי? אפליה מתחילה בזרמי עומק שמקורם בסטריאוטיפים ודעות קדומות. אלו הכוחות המניעים אותה והנותנים לה לגיטימציה. ובמקום בו היא מתחילה עלינו להילחם בה. ראשית, על כולנו, אנשים ומערכות שלטון, לאמץ את גישת ה"אנחנו" על פני גישת ה"הם".
שנית, השינוי חייב לכלול הורים, אנשי חינוך וקובעי מדיניות. הבית הוא המקום בו אנו לומדים בראש ובראשונה על האחר; ומערכת החינוך היא זו המסייעת לתקף או להפריך את מה שלמדנו. ולבסוף, על המנהיגות שלנו לשים את הנושא החברתי ובעיקר את קידום הצדק והשוויון בראש סדר העדיפויות הלאומי. הבחירות הבאות הן הזדמנות למפלגות השונות להידרש לנושא הלכידות החברתית בישראל ולסוגיות של צדק, שוויון, היחס לאחר והאמון בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.
כי חברה בה כולם מרגישים שווים היא לא רק חובה מוסרית אלא טומנת בחובה גם אינטרס לאומי: היא חזקה הרבה יותר אל מול אתגרים חיצוניים. כי מה שפוגע היום באחר יכול לפגוע מחר בכל אחד ואחת מאיתנו. אז בוא נפסיקה לדבר על ה"הם". בואו נתחיל לחשוב – ולדבר – ב"אנחנו".
