כבר ב־4 ביוני 1940, ביומו האחרון של "מבצע דינמו" (הידוע יותר בתור "נס דנקרק"), שבו פונו מאות אלפי חיילים בריטים מאדמת צרפת הנכבשת, שלח צ'רצ'יל מזכר לגנרל איזמי, עוזרו הצבאי, ובו דרש להיפטר מ"הרגל המחשבה הדפנסיבי לגמרי, שהחריב את הצרפתים". צ'רצ'יל ביקש "לארגן כוחות פשיטה על החופים" בצרפת, ולאחר יומיים פירט יותר למה הוא מתכוון: "מִבצעים, בחיילות מאומנים במיוחד מטיפוס הציידים, שיוכלו לפתח שלטון טרור בחופים האלה, קודם כול בשיטת 'טְבַח וּבְרַח'". בעיני רוחו ראה המנהיג הבריטי "התקפה נמרצת, נועזת, ובלתי פוסקת… לפשוט פשיטה עמוקה לפנים הארץ, לנתק איזה קו תחבורה, ואחר כך לחזור, כשהם משאירים אחריהם שובל של פגרים גרמנים".
במקביל לבקשת צ'רצ'יל, הציע קצין בשם דאדלי קלארק להקים יחידות "קומנדו", שם ורעיון שקיבל מכוחות שפעלו במלחמת הבורים. ב־5 ביוני הגיש קלארק מזכר למפקדו, הרמטכ"ל ג'ון דיל, ויום לאחר מכן אישר צ'רצ'יל את הקמת כוח הקומנדו הבריטי – הכוח הסדיר המיוחד הראשון מסוגו. קלארק קנה לו בהמשך שם כגאון בהטעיה אסטרטגית, אך לזכותו עומדת גם הקמת שלושה כוחות מיוחדים: הקומנדו הבריטי, "השירות האווירי המיוחד" הבריטי (SAS), והריינג'רס של צבא ארה"ב.
את מורשת הפעולות המיוחדות הביא לארץ קצין בריטי אחר, אורד וינגייט, שהקים את "פלוגות הלילה המיוחדות". שיטותיו של וינגייט התאימו ליישוב היהודי הקטן ודל האמצעים ככפפה ליד. אבל כפי שהבין היטב צ'רצ'יל, שאת מרצו ההתקפי הקדיש לבניית כוח פולש גדול, כוחות מיוחדים נועדו לסייע למאמץ המרכזי, לא לעמוד בפני עצמם. גם בן־גוריון, שידע שמלחמת העצמאות תיערך נגד צבאות, נאבק במנטליות הפלמ"ח כדי להקים צבא סדיר ומתמרן.
למרבה הצער, בתקופות ללא מלחמה, התובנה הזו נוטה להישכח. היכולות הגבוהות של חיילים שנבחרים בקפידה, עוברים הכשרה ייחודית ומצוידים במיטב האמצעים, יחד עם האפשרות להפעילם במבצעים משמעותיים בזמן שבו הצבא הסדיר חסר תעסוקה, יוצרות בדרגים הגבוהים קשב גבוה ליחידות המיוחדות. הדבר בולט במיוחד בישראל, שבה יוצאי היחידות הללו מתקדמים באופן משמעותי לתפקידי פיקוד ומטה אסטרטגיים – שבהם אין להם יתרון יחסי, ואולי להפך. כידוע, שני ראשי ממשלה הם יוצאי סיירת מטכ"ל. הדגש של בן־גוריון על צבא גדול ומתמרן הולך ומתעמעם, וצה"ל משליך יהבו יותר ויותר על כוחות מיוחדים ברוח וינגייט.
אנו אנו הפלמ"ח
הדגש המוגזם על מבצעים מיוחדים בא לידי ביטוי השבוע בפרסום עיקרי התחקיר הצה"לי שניהל אלוף ניצן אלון, על הפעולה מלפני כשמונה חודשים בחאן־יונס. כזכור, כוח מובחר התגלה ונאלץ לסגת במהירות עם הרוג ופצוע קשה. התחקיר הנרחב כלל שני צוותים עיקריים ושישה צוותי משנה. עמוס הראל ויניב קובוביץ ב'הארץ' העבירו את רוח הדברים: "אין לטעות בעוצמת הטלטלה שעוברים אגף המודיעין במטכ"ל וחטיבת המבצעים המיוחדים (מ"מ) בעקבות התקלה. זהו כישלון חסר תקדים, שיביא לשינויים מבניים ותפיסתיים".
גם בניכוי המלודרמה העיתונאית, התגובה הזו של צה"ל מטרידה הרבה יותר מהפעולה בעזה. ראשית יש לשאול, מדוע תחקיר של מבצע יחיד, מורכב ככל שיהיה, שבו מספר קטן של לוחמים, לוקח שמונה חודשים? זהו תחקיר מבצעי, לא חקירה פלילית. המידע גלוי לחוקרים, והעדים ישרים, אחראים וזמינים. כל קצין בדרג ביניים אמור לדעת לערוך תחקיר כזה כמעט מדי יום בשעת מלחמה. אם עולים פה כשלים "מבניים ותפיסתיים" במערך המ"מ הפעיל, העיכוב בעייתי עוד יותר.
שנית, מבצעים מיוחדים הם במהותם הימור מסוכן. הדברים ברורים כשהם נכשלים, כמו למשל באסון השייטת, אבל פעמים רבות גם ההצלחות קרובות כחוט השערה לכישלון כואב. גילוי הכוח בחאן־יונס הוא בעיקר מזל רע בתנאים גבוליים, והוא בא לצד שלל הצלחות אחרות. חובה לתחקר מה לא עבד הפעם ולשפר, אבל אין להסיק ממקרה בודד על "שינויים מבניים ותפיסתיים". אם הכוח לא היה נחשף, המערך תקין? ואם אינו תקין, איך מוסברות ההצלחות הרבות? המסקנות הגורפות ממזל רע במבצע בסיכון גבוה אינן סבירות, כביכול המבנה והתפיסה של מערך המ"מ תלויים בערנות מקרית של חמאסניק מזדמן בחאן־יונס.
לבסוף, אחת המסקנות של אלוף אלון, היא שיש להפחית במידת העצמאות של המפקדים בשטח ו"להחזיר למפקדה מעט יותר שליטה במתרחש". זו חזרה לשיטת פיקוד מאחור, נוסח מלחמת לבנון השנייה, שנוסתה ונכשלה.
ההיסטוריה מלמדת ששיטת הפיקוד המיטבית היא "מיקוד משימה". כלומר, להגדיר מטרה ולהשאיר את מימושה לדרגים המבצעיים. צה"ל עובר מזה שנים תהליך הפוך של רידוד סמכויות הפיקוד בשטח. אבל פיקוד מהחמ"ל הוא אשליה מסוכנת. אשליה, משום שבפועל אין יתרון בחמ"ל לקבלת החלטות בשטח; התמונה למטה מיידית ואמיתית יותר, ומאפשרת קבלת החלטות מהירה יותר; מסוכנת, משום שכשלא סומכים על שיקול הדעת של טובי מפקדינו, דרגי השטח לומדים שעליהם להעביר את ההחלטות למעלה. אלא שחפ"ק צמוד הוא לוקסוס של עימות א־סימטרי בזמן רגיעה; במלחמה נעמוד בפני שוקת פיקודית שבורה.
כוחות ומבצעים מיוחדים הם חלק אחד בתמונה אסטרטגית רחבה. מלחמות אינן מוכרעות על ידם, אלא על ידי מסות של חיילים מאורגנים בדיביזיות וגייסות, שעוסקים בתמרונים גדולים ולחימה בגזרה רחבה. אבל בצה"ל חזרנו לימי הפלמ"ח: הדגשת היחידות המיוחדות, לצד דעיכה מורגשת במוכנות הכללית למלחמה. אם צריך לעשות תחקיר ממושך ומקיף, מוטב שהוא יעסוק ביכולות הצבא המתמרן ובקונספציית המ"מ שהשתלטה על צה"ל, ולא בפעולה מיוחדת אחת שאיתרע מזלה.
יחידת העילית שפעלה בחאן־יונס חוותה טראומה. התחקיר שהופך את הפעולה לטרגדיה כללית במערך המ"מ, בוודאי לא מועיל לעניין. אך הגישה הזו שגויה מיסודה. קורה שמבצעים בסיכון גבוה מתגלים ומתגלגלים לקרבות אש וחילוץ. בחשבון הסופי הכוח הסתבך אבל פעל במקצועיות, השיב את גופת ההרוג, הציל את חיי הפצוע קשה, ובעיקר – נחלץ במלואו. זה תפקוד טוב בתנאים קשים מאוד. תגובת צה"ל לאירוע מופרזת ולא עושה איתו צדק. הצבא חייב ללמוד להתמודד נכון יותר עם תקלות וכישלון.
בכל אופן, הבעיה המרכזית איננה נעוצה בתגובת צה"ל, אלא בקונספציית המרכזיוּת של המבצעים המיוחדים. הווינגייטים ויכולותיהם הכירורגיות העיליות הם ברכה לכל צבא, אבל ניצחון במלחמה יגיע מהז'וקובים והפאטונים, והכוחות המסיביים שהם מניידים.
