ג'וזף בורל הוא שר החוץ החדש של האיחוד האירופי. לפני כמה חודשים אמר בריאיון את המשפט המדהים הבא: "איראן רוצה למחוק את ישראל מהמפה. אין בזה חדש, אתם צריכים לחיות עם זה". בורל הספרדי החליף בתפקיד את פדריקה מוגריני החמוצה והפרו־פלסטינית. מי יודע, אולי עוד נתגעגע לפרו־פלסטיניות המלוקקת הזו, כי אצל בורל אין צורך בתירוצים או מסכות של התנגדות לישראל בגלל ה"כיבוש", את האנטישמיות שלו הוא מגיש חמה ואותנטית. בשנה שעברה הוא איים שיפעל בהכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית, והיום הוא כבר מצדיק את הרצחנות של איראן. כי מה זה מחסום בחווארה מול איום בהשמדה של אומה השואפת להשמדה טוטלית של האחרת על ידי פצצת אטום? אירופה חדשה, אנטישמיות ישנה.
בינתיים, באנגליה, נמצאת מפלגת הלייבור בסחרור אנטישמי מפחיד. קבוצה פרו־פלסטינית הנתמכת על ידי ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור, כופה על חנויות בבעלות יהודית להיסגר במסע הפחדה והפגנות אלימות. התירוץ הוא שהן מוכרות מוצרים ישראליים, המקור הוא אנטישמיות, הביטויים אנטישמיים, וכך גם הצעקות והקריקטורות. בהפגנות האלימות האלה מוקראת הצהרתו של קורבין: "אנחנו עומדים בסולידריות עם העם הפלסטיני ומאבקו לזכויות, דבר הנתמך גם על ידי ארגוני שלום ישראליים כמו 'בצלם' ו'גוש שלום'".
השבוע התפטר מתפקידו לורד דיוויד טרייסמן, ה'מצליף' של מפלגת הלייבור הבריטית, וכתב: "המפלגה היא אנטישמית באופן ממסדי. המנהיג של המפלגה אנטישמי וכך גם המעגל שמקיף אותו". הוא לא הראשון וגם לא האחרון שקמו ויצאו נגד מנהיג המפלגה קורבין ונגד המפלגה, בגלל האנטישמיות שלה. אותו קורבין שאלימות לא באמת הפריעה לו כשהגדיר את חמאס ואת חיזבאללה "חברינו", מתייצב בכסות של שלום ותוקף יהודים, תוך שהוא מהדהד מסרים של 'בצלם' ומקבל מכתבי תמיכה ממאות אנשי שמאל בישראל. לפני כמה חודשים שיגרו 300 ישראלים מכתב תמיכה בקורבין. בין השמות תוכלו למצוא את גדולי המגדירים עצמם "אנשי שלום" או "תומכי זכויות אדם", ראשי סניפים במרצ וראשי ארגונים המקדמים "שוויון". קהילות יהודיות בבריטניה שמזהות את התהליכים מתחילות להכין תעודות ביטוח לרגעי משבר, ומתעניינות במעבר, הגירה ממולדת התה והביג־בן.
נתקלתי השבוע בציטוט מדהים של סופרת איטלקייה בשם נטליה גינזבורג, בת לאב יהודי, שמנתחת את התהפכות היחס של האליטה האירופית כלפי ישראל: "אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם, וכי הם איבדו את ביתם ואינם יודעים לאן ללכת. אהבנו את זכר הכאב שנשאו עימם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד. אלה תכונות שגם כיום אנו אוהבים בבני האדם. הופתענו מאוד כשהם נעשו לעם חזק, תוקפני ונקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה ולא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו".
התאמות נדרשות
היבשת הישנה עוברת שינויים מרחיקי לכת. חלק מאירופה של היום רוקד טנגו עם איראן השואפת לגרעין קטלני, תוך תמיכה פרו־פלסטינית מוגברת וביקורת מתייפייפת על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ביקורת שלא עומדת בשום סטנדרט שלהם כלפי עצמם. אותו חלק גם מממן פה באופן ממוסד וממשלתי ארגונים "לא־ממשלתיים" מהשמאל ומהספקטרום האנטי־ציוני ולעיתים גם התומך טרור. החלק האחר (והלא פחות מטריד) של אירופה סובל ממגמות ימין קיצוני שלפעמים תחת כסות פרו־ישראלית הוא עלול לבעוט ביהודים לא פחות חזק. ההתנהלות המדינית של ישראל מול אירופה החדשה צריכה להיות מאוד עדינה, מתוחכמת ויציבה.
אירופה מתקדרת, וזה לא רק מהשמאל הקיצוני. גם הימין הקיצוני מרים את הראש במדינות שונות – אלים, שונא, וולגרי ומזכיר נשכחות מבעיתות. אין הרבה הבדל בין אנטישמיות מהימין הקיצוני, מהשמאל הקיצוני ומהאסלאמיסטים; כולם מובילים לאותה תוצאה רק בדרכים שונות ובתירוצים שונים: "יודן ראוס".
וכשהיהודים מבינים ומריחים את הסכנה, המולדת צריכה להיות מוכנה לקבל אותם בזרועות פתוחות. היא צריכה למשוך אותם הביתה. מול עינינו צריך לעמוד לדיראון מקרה הבוחן של העלייה מצרפת. עלייה ציונית שנדחפה על ידי טבעת חנק של אירועים אנטישמיים, פוטנציאל של עשרות ואף מאות אלפי עולים, וכישלון מהדהד ודומע. צביקה קליין, חתן פרס 'בני ברית', מסקר את התחום באופן עקבי בעיתון הזה, והמצב עגום. מספר העולים מצרפת הולך וקטן בהתמדה, והעולים שכן הגיעו לישראל חזרו בחלקם לצרפת בלב שבור. שיא העלייה היה בשנת 2015, השנה שבה הייתה ההתקפה הרצחנית על ה'היפר כשר' בפריז, שנה שבה הגיע ראש הממשלה נתניהו לפריז וקרא ליהודים לעלות לישראל. ב־ 2015 עלו לישראל 7,676 עולים. בשנת 2018 כבר הגענו לשפל של 2,415 עולים. זו לא האנטישמיות שפחתה, היא עדיין שם, פשוט המדינה היהודית כושלת בערבות ההדדית ובהבטחת המקלט הבטוח – גם חברתית וגם ממסדית. העלייה מצרפת, כפי שעשויה להיות גם העלייה מבריטניה, היא לא עליית מצוקה. זו עלייה של אנשי מעמד הביניים שמגיעים מאחת המדינות המפותחות בעולם, עם היסטוריה אינטלקטואלית מפוארת. אבל אנחנו לא השכלנו לקלוט אותה כמו שצריך. במקום להקל ברגולציה, הכבדנו. במקום להכין את הקרקע לקבלת העולים, נשארנו אדישים. לא השכלנו להקל או להסדיר את מבחני הרישוי לרופאים, לאחיות, למהנדסים. אלה שלמדו במוסדות היוקרתיים ביותר באירופה התקשו לעמוד מול הבירוקרטיה הישראלית האפורה, לא הצליחו לכלכל את עצמם – וחזרו לצרפת. תעודת עניות למדינה היהודית. ברשלנותנו ובטיפשותנו, הפסדנו את ההון היהודי והאנושי המדהים הזה שקיים בהמוניו ורצה לעלות ארצה.
זה אמנם לא גירעון של 14 מיליארד, גם לא עסקת המאה, זהו תחום קצת אפור אבל הוא נוגע במהות של המדינה הזו. היום צריך לבדוק איפה כשלנו ומחר צריך לעשות את עבודת המטה וההכנות לקראת עלייה מעוד מדינות אירופה, יהודים שרוצים להגיע הביתה.
האם מדינת ישראל נערכת לקראת גלי עלייה מאירופה?
