השבוע חזרתי לנאום הראשון של בני גנץ, שאותו נשא בגני התערוכה ב־29 בינואר. זה היה נאום טוב, חזק, מעורר תקווה, ראוי למי שנכנס בפעם הראשונה לחיים הפוליטיים ומבקש להנהיג את מדינת ישראל. הנאום היה בנוי היטב. מי שחיפש תוכן מצא פרוגרמה מדינית מסוימת, ברמיזות לתוכנית ההתכנסות. מי שחיפש הברקות ומשחקי מילים מצא אותם בהרחבה ("ממשלה חזקה מושלת כדי לאחד, ולא מפקידה כדי למשול"). גנץ גילה גם קצת אומץ חברתי והודיע שיילחם ביוקר המחיה ("ידעו מעתה ראשי המונופולים מונעי התחרות – זמנכם עבר").
יחד עם הדמות הביטחונית החדשה שפשטה מדים, עלתה על אזרחי והציגה אלטרנטיבה של ממש, קיבלנו גם הופעה ממלכתית מרשימה ומחברת, נטולת קלישאות. אף אחד לא יצא מגני התערוכה בתחושה שמדובר בפלופ חדש. גנץ עלה על כל הציפיות.
ביום שני בערב ראיתי את גנץ בחדשות 12. הייתה לו הזדמנות פז לשחזר את הנאום ההוא. נתח גדול מהמהדורה עמד לרשותו, בפריים־טיים. אני מודה שהרבה שנים לא ראיתי הופעה כל־כך חיוורת, דהויה, חסרת מעוף ונטולת תוכניות. גנץ שרף את המסך במשך חצי שעה ולא אמר כלום, עד שהרגשת כאילו מדובר בהונאת הצופים, כי הרי כל אחד בסביבה היה אומר את אותם דברים. בשלב מסוים הפסקתי לשמוע לו, הנמכתי את הווליום והלכתי להכין ארוחת ערב.
גנץ הולך ומתאדה. הפער בין הנאום בינואר ובין הריאיון השבוע הוא כמו הפער בין הרי ההימלאיה לים המלח. מי שחיכה לגנץ בינואר, יודע שעכשיו מצפה לו רק אוויר חם. הוא לא התקדם מאז ולא פיתח את הנושאים שאיתם יצא לקמפיין, אלא להפך. אין לו שום תוכנית ושום תשובה משכנעת באף נושא. גם האומץ נעלם. על רקע הגירעון התקציבי העצום, נשאל גנץ איך הוא פותר את הבעיה. הוא גמגם במבוכה, כמו סטודנט שנה א' בכלכלה שלא למד למבחן. אילו היה נצמד לתוכנית המדינית שניסה לשווק לנו בינואר, שעיקרה חיזוק גושי ההתיישבות, גנץ היה יכול לומר למשל שהמדינה תפסיק להשקיע מאות מיליונים בהתנחלויות בודדות. אבל גם את זה הוא לא העז לומר. למה לריב עם הימין? למה לריב עם מישהו?
גנץ מתגאה בממלכתיות שסחפה לדבריו 35 מנדטים לקלפי. אני לא מתרשם. גנץ וכחול־לבן בסך הכול פירקו את מפלגת העבודה ומרצ, ולא הצליחו להזיז אליהם מנדט אחד מהימין. היום הם מתחילים לשלם מחיר. העבודה ומרצ מתאוששות קצת, ויחד עם המפלגה של אהוד ברק הם מכסחים חמישה מנדטים מכחול־לבן, לפחות לפי סקר 'כאן 11' מיום שלישי. תהליך הגריעה הזה רק יימשך, אלא אם כן יתחולל בכחול־לבן שינוי דרמטי ביוזמות ובמסרים, או משהו שקשור בהסכם הרוטציה בין גנץ ללפיד.
גם אביגדור ליברמן נהנה בינתיים מהחגיגה. לפי הסקר הוא מגביר את כוחו לתשעה מנדטים. הקולות נודדים אליו מהליכוד ומכחול־לבן כאחד. אני לא מציע למפלגות במרכז־שמאל לבנות על ליברמן, למרות הקללות שהוא מטיח היום בחרדים ובחרד"לים, שאיתם ישב בממשלה וכרת בריתות לאורך עשרות שנים. כדאי לשים לב לתסריט (הדמיוני?) הבא, שמסתובב בחדרים הפנימיים של ליברמן. אחרי שהוא יפרק עוד יותר את הליכוד, כחול־לבן והאחרים ויוסיף לעצמו עוד ארבעה־חמישה מנדטים, הוא יגיע לנתניהו עם הצעה חדשה: רוטציה.
הדבר יהיה אפשרי אם הליכוד יקבל שלושים מנדטים או פחות, ולנתניהו לא תהיה ברירה אחרת. חלוקת השלטון בין השניים תתבצע באופן יחסי. בתרחיש הזה ליברמן יהיה ראש הממשלה שליש או רבע קדנציה וישב עם הליכוד, עם החרדים, עם המיליציות של סמוטריץ' ועם כל מי שהבטיח שלא ישב איתו יותר.
ראש בראש
המהלכים וההתבטאויות של ליברמן הפכו את הליכוד, יהדות התורה וש"ס לישות פוליטית אחת בבחירות הללו, קרוב ל־50 מנדטים מול ישראל ביתנו. החרדים החליטו לפי שעה שלא להתעמת עם ליברמן. הם לא עונים לו, עד שנראה לפעמים כי החרדים אינם משתתפים במערכת הבחירות הזו. ההנחה היא שכל עימות על רקע דת ומדינה יוסיף קולות לליברמן, וכל תגובה רק תיצור עניין סביב המלחמה בין הצדדים. פעם הקרבות הללו היו אינטרס משותף של החרדים ויאיר לפיד. היום זה לא נראה כך. החרדים יהפכו את ליברמן לכלי לגיוס קולות וישתמשו בשטויות שלו על מדינת הלכה וחוק הגיוס כדי להוציא עוד אנשים מהבית, אבל לא יריבו איתו, לפחות עד ספטמבר.
מלחמה מתוקשרת שכן מתקיימת, היא בגזרה של נתניהו וברק. ראש הממשלה המנוסה לא נוהג לבזבז זמן ואנרגיה על יריבים חלשים. כאשר צריך, נתניהו שותק גם אם יאמרו עליו את הדברים הנוראים ביותר. ב־2009 הוא התעלם מאהוד ברק (שהשיג 13 מנדטים לעבודה), כי הבין שהמלחמה האמיתית היא מול ציפי לבני וקדימה; ב־2013 הוא התעלם מיחימוביץ'; ב־2015 נתניהו לא התייחס להרצוג, ובבחירות האחרונות לא ענה לאף פוסט של אבי גבאי. נתניהו לא רצה להעמיד אותם בליגה של המתמודדים על ראשות הממשלה.
הפעם זה שונה. נתניהו יוצא מכליו מול הציוצים של אהוד ברק, אף שבסקרים הוא בקושי עובר את אחוז החסימה. נתניהו נלחם בו ראש בראש, בקצב יומיומי. הקטעים מיום רביעי השבוע היו מרתקים וקצת פתטיים. ברק העיף פקק מבקבוק ואמר לנתניהו: "תשתה משהו, תירגע, רק התחלנו". אחר כך הוא קשר את נתניהו לגנגסטר הצרפתי ארנו מימרן. נתניהו טען שערוץ 12 הוא גנץ־ברק־TV ושאל כיצד התקשורת הייתה מגיבה אילו הוא היה מקבל 1.8 מיליון שקל מקרן וקסנר, כמו ברק. הנאמן של הקרן היה ידיד של ברק, המיליארדר היהודי והפדופיל ג'פרי אפשטיין.
שאלתי את אנשי נתניהו מדוע הוא נלחם כך בברק ומקדיש לו תשומת לב כזו. הם השיבו שיש כאן טקטיקה. נתניהו דווקא רוצה לעשות את ברק גדול, כי הוא לוקח קולות מכחול־לבן. אם ברק לא יעבור את אחוז החסימה, הוא רק יבזבז קולות לשמאל. ובכלל, הם אמרו, נתניהו מאוהב בעימותים עם ברק. הם מספקים לו עודף אנרגיות. נדמה לי שברק מת על המריבות הללו לא פחות, והרי לכם העיסוק המרכזי של בחירות אוקטובר 2019: שני ראשי ממשלה בקרבות טוויטר אימתניים.
