ככל שנוקפים הימים, ואף שהמערכת הפוליטית טרם התייצבה, מסתמנת לפי הסקרים התמונה האפשרית הזאת: בנימין נתניהו לא יכול להרכיב ממשלה (בלי אביגדור ליברמן), וגם בני גנץ לא יכול להרכיב ממשלה (בלי החרדים). מכיוון שליברמן מצהיר שלא ייתן לנתניהו מפתחות להקמת ממשלה בנוסח הממשלה היוצאת, ומכיוון שהחרדים לא מאותתים שהם מתפשרים בעניין כניסה לממשלת גנץ עם יאיר לפיד, נערכת המערכת הפוליטית לאפשרות שלראשונה לא יהיו לאף אחד מהמועמדים 61 ממליצים שיתמכו בו בהתייעצויות בפני הנשיא ראובן ריבלין.
במצב תקדימי כזה יהפוך ריבלין לשחקן מפתח. השאלות שיצטרך להתחבט בהן, אם התרחיש הזה אכן יתממש: האם להעניק את המנדט לראש המפלגה הגדולה יותר או לזה שיש לו יותר ח"כים ממליצים? האם לתת מנדט חוזר לנתניהו, שכבר ניסה פעם, קיבל הארכה ונכשל בניסיונו להרכיב ממשלה?
המסקנה: יש אפשרות ממשית שהנשיא יקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא.
ואכן, הבחירות ב־17 בספטמבר עשויות להיות שריקת הפתיחה לכאוס פוליטי, שלעומתו כל מה שהתרחש בארבעת החודשים מאז הבחירות בחודש אפריל ייראה כטיול ערב נעים. בעוד שבליכוד ובכחול לבן יש יציבות, הימין והשמאל כמרקחה. בעוד שלושה שבועות פחות יום יוגשו רשימות המועמדים לוועדת הבחירות המרכזית. עד אז צריכים בימין ובשמאל להחליט כמה מפוצלים הם רוצים להיות, ועד כמה הם מוכנים להסתכן בכך שיהיה מי שלא יעבור את אחוז החסימה.
המחשבה שבשמאל תהיה רשימה אחת משמאל לכחול לבן נראית ריאלית כמו הרעיון שמימין לליכוד תהיה רשימת ימין אחת. השבוע אשררו השרים רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' את הסכם האיחוד ביניהם, ומיד ספגו מטח ביקורת מאיש עוצמה יהודית איתמר בן־גביר. אף שיש באיחוד מפלגות הימין מי שאינו מאושר מהחיבור עם בן־גביר ומיכאל בן־ארי, למציאות הפוליטית חוקים משלה. פרץ וסמוטריץ' אינם יכולים להרשות לעצמם לאבד עשרות אלפי קולות שעוצמה יהודית מביאה איתה. הם אמנם שיגרו הזמנת הצטרפות מנומסת לנפתלי בנט ואיילת שקד, אבל הנימוס היה גדול הרבה יותר מהכוונה. כפי שהדברים נראים עכשיו, מימין לליכוד תתמודדנה שתי רשימות: איחוד מפלגות הימין בראשות הרב פרץ, והימין החדש הליברלי בראשות שקד, עם בנט ומשה פייגלין. הכול כמובן פתוח לשינויים.
בשמאל העסק יותר מורכב. מפלגת העבודה ומרצ, בנפרד, עורכות כיום סקרים שמודדים את כוחו האלקטורלי של אהוד ברק, ובוחנות את תוצאת הצירופים האפשריים בין מרצ והעבודה, העבודה וברק יחד ללא מרצ, או שלושת הגופים בריצה משותפת. גם ציפי לבני מתחממת על הקווים. כרגיל, הכול ייסגר כנראה רק בשבוע האחרון, ערב הגשת הרשימות. לעבודה ולמרצ יש מוסדות, ולכן ההחלטה חייבת לבוא בפניהם לאישור. מכל מקום, החיבורים בשמאל יוכרעו עד יום שני, 29 ביולי.
בריתות משונות
אין דבר משונה יותר מהברית החדשה של ברק, עמיר פרץ ובנט מול ליברמן ולפיד. עילת הבריתות – חוק הגיוס. לכאורה, מתקיימות בעוד חודשיים בחירות בגלל הנושא הטעון הזה, שכבר עשרות שנים מתגלגל מקואליציה לקואליציה, מדיון אחד של בג"ץ למשנהו, אבל מוצא אין. וכשכבר נמצא בעבר פתרון, הוא תמיד היה זמני, עד קריסתו בקול גדול.
השר לשעבר בנט היה הראשון שנתן את הטון. את תוכניתו הכתיר בתואר "משיסוי לשילוב", ובה ניסה לטפל בשילוב החרדים בשוק התעסוקה במקום להתעקש על גיוסם לצה"ל. ברק הצטרף. "לא צריך לתקן את חוק הגיוס הנוכחי, צריך לבטל אותו", הוא קבע. יושב ראש העבודה החדש־ישן פרץ החרה החזיק אחריהם, כשחיווה דעתו שלא רצוי לפעול בכיפופי ידיים. "חוק הגיוס הוא לא הדבר המרכזי שמדינת ישראל תקום או תיפול בגללו", אמר. הרציונל מאחורי הגישה הזאת קובע שהכנסת תקבע שלמעשה צה"ל אינו זקוק לחרדים. אינטרס המדינה הוא השתלבותם בשוק העבודה, לא גיוסם, כפי שסברה הכנסת עד כה. אם לא ישתלבו צפויה פגיעה בכלכלה ובאינטרס הציבורי.
אבל נגד גישת בנט־ברק־פרץ מתייצבת הברית הלא קדושה בין ליברמן ללפיד. שניהם מתנגדים נחרצות לכל שינוי בחוק הגיוס. לליברמן יש אינטרס מובהק לשמור על הנושא בכותרות, ולנסות לקבוע באמצעותו סדר יום. עד כה הצליח ליברמן לטפס יפה בסקרים, והוא קרוב להכפיל את כוחו. נתניהו, שנפגש השבוע עם השרה סופה לנדבר שהודחה מחברותה בכנסת מטעם ישראל ביתנו, אותת שהוא מתכנן להסתער על מאגר הקולות של ליברמן. כלומר, גם אחרי הגשת הרשימות ב־1 באוגוסט, יהיה בימין שמח.
חשוד אולטימטיבי
לשווא יאמר ברק שאין לו כוונות לחבור לנתניהו אם יוטל עליו להרכיב ממשלה. לשווא יהדהדו את המסר הזה יאיר גולן, יפעת ביטון וקובי ריכטר, עמיתיו לייסוד "ישראל דמוקרטית". הם אולי ישיבו כמו מנטרה את אותה תשובה, אבל השאלה תשוב ותישאל.
ברק כבר הוכיח פעמיים כמה עז רצונו להיות שר ביטחון אפילו בממשלת נתניהו. פעם אחת ב־2009, כשמיהר לקפוץ לעגלת הממשלה לפני שקדימה תעשה זאת לפניו, ופעם כשפילג את העבודה כדי להישאר שר בכיר. עכשיו מנמק ברק את החבירות ההן ב"צורך להיות לצידו של נתניהו בעת קבלת החלטות גורליות, במיוחד בעניין האיראני". לכן לא יעזרו לברק ולחבריו כל ההכחשות כולן. החשד המיידי נופל עליו. האם פג תוקפו של הנימוק ההוא, הצורך להיות לצד נתניהו בשעת קבלת החלטות גורליות? לא בטוח. ברק היה ונותר החשוד האולטימטיבי.
אדלשטיין נערך
בליכוד שמו לב לשני מינויים טריים בלשכת יושב ראש הכנסת. פנחס וולף, עד לא מכבר יועץ התקשורת של השרה שקד, מונה לדוברו של יו"ר הכנסת. קובי צורף, שהיה בעבר הרחוק יועצו של נתניהו, מונה לראש מטה יו"ר הכנסת. נראה שאדלשטיין נערך לקרב הפוליטי הבא; האם על ראשות הממשלה אחרי נתניהו, או על נשיאות המדינה אחרי ריבלין? כנראה מה שיבוא קודם.
אדלשטיין אינו מתכוון לצאת לפנסיה מתפקידו הנוכחי. אבל קודם כול הוא צריך לוודא שנתניהו יתמוך בו בסיבוב הבא על ראשות הכנסת. בדרך כלל, כשבנימין נתניהו מרגיש שמישהו מתכוון לרשת אותו הוא משתדל להקטינו ככל האפשר או לגרום לו לפרוש מהליכוד. ליברמן, יעלון, סער וכחלון חוו זאת על בשרם. אולי על רקע זה אפשר להבין את התגייסותו המוחלטת של יושב ראש הכנסת למהלך שנתניהו ניסה לקדם – ביטול בחירות ספטמבר. רק חסר לאדלשטיין שנתניהו יעשה לו את מה שעשה לריבלין, כשהדיח אותו מתפקיד יושב ראש הכנסת אחרי שגילה שהוא עצמאי מדי.
נכנסים לשגריר לצלחת
אפשר להשתגע לעיתים מהדיונים התפלים המתרחשים במקומותינו. השבוע היה זה תורו של שגריר ישראל בברזיל, יוסי שלי, לעלות על המזבח. גם אם הארוחה עם נשיא ברזיל הייתה רחוקה מלהיות תפלה. דקות שידור ארוכות עסקו השבוע בשאלה ה"חשובה": האם הוגש מזון כשר בארוחת הצהריים הנשיאותית, האם השגריר אכל את מה שהוגש, ומדוע השחיר את תמונת המזון שבצלחת? איש לא התעניין בשאלה על מה דיברו הנשיא והשגריר. האם הייתה בארוחה הזאת מהות, או רק נימוסים?
פגישת שגריר ישראלי עם ראש מדינה לארוחת צהריים אינה דבר שכיח. ספק אם בלונדון ראש הממשלה היוצאת מיי מארחת את השגריר מארק רגב, ואם הזדמן אי פעם לשגריר בברלין, ג'רמי יששכרוף, לסעוד בארבע עיניים עם הקנצלרית אנגלה מרקל. אבל אנחנו עסקנו השבוע באינטנסיביות ראוייה לגנאי בצלחתו של השגריר.
דור אחר
השרה לשעבר אורה נמיר הלכה השבוע לעולמה. נמיר, שכיהנה בממשלת ישראל קדנציה אחת בלבד, הייתה פוליטיקאית טוטאלית. כשהסתערה על משימה, היא עשתה זאת עם סכין בין השיניים. משרד העבודה והרווחה היה חלום חייה. היא התמודדה פעם מול רבין ופרס על ראשות העבודה, בימים שנשים לא העזו עדיין להתמודד על ראשות מפלגות, למעט שולמית אלוני כמובן (גולדה מאיר לא התמודדה בפריימריס). אבל משאת חייה הייתה השירות כשרת העבודה והרווחה: לפעול למען החלשים בחברה. נמיר עסקה רק בזה, מסביב לשעון.
היא לא הייתה קלה לעובדיה, ולא קלה לחבריה בסיעת העבודה. לימים הצטערה שלא קיבלה יותר קרדיט ציבורי כשחיסלה את התורים הממושכים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שנאלצו להמתין חודשים בתור לטיפול או לנסוע נסיעות ארוכות ומפרכות כדי לקבל עזרה. מתחת לחזות הנוקשה שלה בצבץ פה ושם חוש הומור. כשהייתה מתקשרת בשנות התשעים, הייתה פותחת את השיחה בנוסח "שלום, כאן אורה. התקשרתי לשאול מה שלומי?". חברתה, ח"כ לשעבר מרב מיכאלי, אמרה עליה: "היא לא הייתה קלה, ולא רכה, אבל אמרה אמת ועשתה. בכל הכוח. מודל של עמוד שדרה והדר". אורה נמיר הייתה פוליטיקאית מדור אחר. יהי זכרה ברוך.
תיקון והבהרה
בשבוע שעבר נכתב כאן שמתכונת "בית הספר של החופש הגדול" הייתה יוזמת השר בנט. טעות. את המהלך יזמו בשעתו שרי יש עתיד שי פירון ויאיר לפיד. בנט הרחיב את המיזם גם לגני הילדים, ויזם את "בית הספר של החגים" בחנוכה ובפסח.
