"רק ארץ ישראל חשובה לכם, הדתיים", שמעתי שוב ושוב, כבר בשנות ילדותי; "שום דבר אחר לא אכפת לכם". ההשמצה הזו קיבלה זריקת אנרגיה חדשה בשנים האחרונות. "למה הדתיים לא יצאו להפגין איתנו בכיכרות?" שאלו דוברי המחאה החברתית של השמאל, והתעלמו מהתשובה הפשוטה: כי אנחנו לא מסכימים אתכם. זה לא שאנחנו אדישים לבעיה, אנחנו חולקים על מה שאתם רואים כפתרון.
האם לדתיים לא אכפת מהעניים? מחקר של פרופ' בנימין גדרון העלה שהדתי הממוצע תורם לצדקה פי שבעה מהחילוני הממוצע. לא בדיוק אדישות. הפעילים החברתיים ישיבו שהם לא מדברים על צדקה, אלא על צדק חברתי. ובדיוק בנקודה הזו אנחנו לא מסכימים. מנהיג סוציאליסטי בתחילת המאה ה־20 ראה חבר נותן מטבע לעני, ועצר אותו בצעקה: "אתה מעכב את המהפכה!". התפיסה הזו לא רוצה לעזור לעניים פרטיים, אלא להרוס את מוסדות החברה הדכאניים. לא תראו אותנו בהפגנות הקרויות "חברתיות", בדיוק משום שאנחנו לא מקבלים את השקפת העולם הזאת.
תפיסת העולם המוסרית הרווחת במאה ה־21 מתכנסת למילה אחת: דיכוי. כל בעיה וכל מצוקה נובעות תמיד מאותה נקודה – החזקים מדכאים את ה"מוחלשים". תפיסת העולם הדלה והמסולפת הזו צמחה מכתביהם של כמה הוגים פוסט־מודרניים, ובראשם מישל פוקו. הפסיכולוג אברהם מסלאו אמר שמי שיש לו פטיש, כל בעיה נראית לו כמו מסמר. ואני אומר שמי שיש לו פוקו, כל בעיה נראית לו כמו דיכוי.
תופעת העוני היא מורכבת, ושום שיטה חברתית־כלכלית לא הצליחה למחוק אותה. התורה לימדה אותנו: "לא יחדל אביון מקרב הארץ". אין כאן בעיה של דיכוי מוסדי, שאפשר לפתור בהינף יד של מהפכה רדיקלית. יש כאן בעיה מסובכת מסוג שונה לחלוטין, שכנראה לעולם לא נצליח לפתור, אך חובה עלינו לרכך.
לא רק העוני מתואר כתוצר של דיכוי. יש מתחים בין גברים לנשים? דיכוי. יש פערים בין אשכנזים לספרדים? דיכוי. התפיסה הזו מציגה בפנינו עולם שאין בו אהבה וקרבה, וגם אין בו חולשות אנוש קטנות, אלא רק קנוניות גדולות. בוורידי העולם עוד מפעפע הארס האינטלקטואלי שהזריק לו קרל מרקס: הפיתוי למחוץ את כל פרחי העולם הססגוניים והעדינים, יחד עם כל קוציו הצומחים ביניהם, מתחת למכבש של שפת הדיכוי והכוח.
אותה שפה משמשת בזמן האחרון גם לתיאור התופעה הפסולה של הזנות. מצד אחד אומרים שצריך להילחם בזנות, כי הנשים העוסקות בה מנוצלות ומדוכאות. מצד שני יש הטוענים שאין פה דיכוי, הן בוחרות בזה. כל השיח הזה מסולף בעיניי, כי הוא מקבל כאמת מידה מוסרית יחידה את שאלת הכוח והדיכוי. התורה מתעבת זנות כי היא פוגעת בצלם אלוקים שבאדם. איש ואישה צריכים לרומם את המיניות ולהפוך אותה מסד לזיקה רגשית עמוקה ביניהם. מסחר במיניות האנושית משפיל אותנו לקיום בהמי, ולכן הוא תועבה מוסרית. אכן, יש כאן גם פגיעה וניצול בפרוצות, ואף בזה צריך להיאבק. אך זה לא יכול להיות הטיעון הבלעדי, ואפילו לא העיקרי.
בהקשרים אחרים שפת הדיכוי עוד פחות רלוונטית. מי שרואה בכל מקום רק דיכוי, מרדד את השפה המוסרית שלנו ומנסה לכתוב סימפוניה עם שני תווים: מדכא ומדוכא. הוא מרדד גם את הפרשנות שלנו למציאות. עולמנו אינו רק שחור ולבן. כשבן־גוריון ואנשי מפא"י נאבקו מרה באבותיי הדתיים ולפעמים רמסו אותם, לא היה זה סיפור פשוט של דיכוי אטום ושאיפה לכוח. זה היה סיפור מסובך של געגוע למסורת היהודית לצד סלידה ממנה, של אהבת ישראל לצד התנשאות פשוטה, של אידיאולוגיה נוקשה ולב שהקשיח במלחמות ובמוות. אכן, התוצאה הייתה מרה ורעה, אך הדרך אליה הייתה רצופה בכוונות טובות ובמערבולת של רגשות אנוש. לא קונספירציה של דיכוי הייתה כאן, אלא אנשים שלפעמים ניסו לעשות כמיטב יכולתם, ולפעמים, כדרכם של בני אדם, גם עשו לביתם.
כל דבר אפשר להציג כדיכוי. אם התלמידות שלי מאחרות לשיעור בבוקר, אולי זוהי דרכן להפגין כלפיי בוז מעמדי, משום שאני מורה שמרוויח שכר נמוך ולא הייטקיסט עשיר. אם במכרזי העירייה יש רק תאריך לועזי, אולי זה ניסיון לדכא את הקבלנים הדתיים. אולי; אך נדמה לי שיש הסברים מוצלחים יותר לשתי התופעות הללו.
לאינטלקטואלים יש משום מה חולשה לתיאוריות פשטניות על דיכוי וכוח. אפילו את חיי הדת הם פירשו כך. הרי מרקס אמר שהדת היא אמצעי של שליטה ודיכוי בידי העשירים. יפה השיב לו רמון ארון: לא הדת היא אופיום להמונים, אלא המרקסיזם הוא אופיום לאינטלקטואלים.
