קשה להגזים בתיאור סרטוני האימה שנחשפנו אליהם בשבוע החולף. הציבור בישראל זכה להכיר את כרמל מעודה, גננת סדיסטית שהפעוטות חסרי המזל שהופקדו אצלה סבלו מהתעללות שלא הייתה מביישת את חוקרי הקג"ב בתקופת סטלין. ככל שאדם היה קרוב יותר לסיטואציה, כך חוויית הצפייה (או אפילו השמיעה, למי שהעדיפו להימנע מהסרטונים עצמם) הייתה קשה יותר.
הזעקה הציבורית שקמה בתגובה הייתה מובנת מאליה. היה קשה להישאר אדיש למראות הקשים, בוודאי להורים ששמים בכל בוקר את ילדיהם בפעוטון ומצפים שהם יזכו לטיפול חם ואוהב.
זעזוע מהול בכעס צדקני שטף את ערוצי החדשות והרשתות החברתיות כאש בשדה קוצים. האש הזאת אכלה גם את ביתה של מעודה, שהוצת כנראה בידי בחור צעיר שלא היה מסוגל לעמוד מנגד.
גם בשלב הזה, כאשר אדם פרטי עשה דין לעצמו וניסה לרצוח את הגננת המתעללת – לכאורה בלא כל מחשבה על שכניה החפים מפשע – הציבור טרם התעשת.
בשעות ובימים שלאחר האירוע נשמעו קולות צער על שמעודה לא עלתה באש עם ביתה. קולות מתונים יותר הצביעו על הפגיעה הפוטנציאלית בשכניה, אבל התחושה העיקרית שהתקבלה הייתה שבעצם ניסיון הנקמה לא היה פגם של ממש. אם ביתה של מעודה היה שוכן בקצה העיר, בלי שכן טורדני שילדיו הקטנים עלולים בטעות להיפגע, סביר להניח שלא היינו שומעים יותר מדי גינויים. מי יודע, אולי החשוד היה נעשה גיבור.
אבל חזקה מיצר הנקמה והזעזוע הייתה האמפתיה. כמיטב המסורת, אזרחי ישראל יצאו לחסום כבישים במחאה זועמת על מה שראו בטלוויזיה. המילה המנחה הזאת, אמפתיה, שבזמן האחרון מופיעה יותר ויותר בכל תחומי החיים, כבשה את השיח. ישראל הזדהתה עם הקורבנות והוריהם. האזרח הממוצע היה יכול לחוות את מה שהם חוו, או לפחות כך לפי המשמעות המילולית של המושג.
אם נתעלם לרגע מהשאלה אם אפשר לחוות מה שחווה אדם אחר (התשובה, אגב, היא לא), על כל תנועה שמתבססת על אמפתיה בהכרח אי אפשר ואפילו אסור לסמוך בקביעת מדיניות.
במקרה כואב אחר, חטיפת גלעד שליט, ראינו מה קורה כאשר החלטות מדיניות מתקבלות על בסיס מחאה אמפתית. הציבור הישראלי התחבר למצבה הקשה של משפחת שליט ולדאגתה העמוקה לבנה, שהרי גלעד היה "הילד של כולנו". ברגע שנוצר קשר רגשי עמוק לנושא, ההתייחסות הרציונלית אליו קשה בהרבה, אם לא בלתי אפשרית.
במקרה הנוכחי אין מדובר בשחרור מחבלים אלא "רק" בהלאמת ענף פרטי, ובהשקעה זעומה של כחמישה מיליארד שקלים בהעברת האחריות ממשרד הרווחה למשרד החינוך. ולמרות הכול, הציפייה הבסיסית היא שממשלה מתוקנת לא תיפול בשביה של מחאה אמפתית נרגשת, צודקת וכואבת ככל שתהיה, אלא תפעיל שיקולים הגיוניים ותמצא את הפתרון הנכון לבעיה בהתאם לנתוני המציאות ולחשיבה רציונלית.
אמפתיה היא כלי חשוב במערכות יחסים, אבל בכל הנוגע להחלטות ציבוריות היא עלולה להפוך למגפה ממארת שכופה החלטות פזיזות על מערכות גדולות, בלי מחשבה על ההשפעה לטווח הרחוק, שבמקרים רבים עלולה להתברר כהפוכה בדיוק מהכוונות המקוריות.
יעידו על כך הנהגים שנתקעו בפקקים במשך שעות, בלי סיבה של ממש. יעידו על כך שכניה החפים מפשע של כרמל מעודה. יעידו על כך 1,027 המחבלים ששוחררו כאשר ראש הממשלה נכנע לסערה אמפתית אחרת.
