הזעזוע הרב והחרדה הגדולה שגרמו מעשי המטפלת מהמעון בראש־העין מובנים מאליהם, והיו במקומם. לא היה זה המקרה הראשון של התעללות בפעוטות; את התופעה המדאיגה הזאת כבר ראינו לא פעם בזמן האחרון. אבל המקרה בראש־העין הביא אותה לשיא חדש, ולא בכדי הוא עורר זעם גדול כל כך. מה שלא ברור הוא מדוע התעוררה בעקבותיו מחאה נרחבת בדמות הפגנת אמהות במחלף עזריאלי. במיוחד מעוררת תמיהה ההפגנה מול בית ראש הממשלה. נגד מי ומה בדיוק יצאו המפגינים והמוחים הללו? ממי הם מצפים לשאת באחריות לפעוטות שלהם? מדוע המפגינים חושבים שהממשלה היא הכתובת למחאה הזאת? מדוע הם רואים בה אחראית לתופעה?
מה בדיוק חשבנו לעצמנו שיקרה כשהחלטנו שיש דברים חשובים יותר מגידול הפעוטות בבית, כמו קריירה לדוגמה? מה חשבנו שיקרה, אנחנו האבות והאמהות גם יחד, כשהחלטנו לזנוח את מבנה המשפחה המסורתית – על כל הניסיון וחוכמת החיים שטמונים בה, ועל כל הברכה, ובריאות החיים ואושרם שהיא מביאה – וקיבלנו על עצמנו את העונש והשיגעון של משפחה מודרנית ונאורה?
לא כאן המקום למנות את כל הסיבות שבגללן אנחנו מעדיפים להפקיר את עוללינו בידיים זרות, אבל לפחות את מקצתן אפשר לציין. אליל הצריכה, שתובע מאיתנו באופן קבוע לצאת לעבודה – הן הגברים הן הנשים – כדי לגייס את הכסף הרב הדרוש לנו כדי לקנות עוד ועוד מוצרים שבדרך כלל אין לנו שום צורך בהם, ושעל כל פנים בקצת מאמץ אנחנו יכולים להסתדר גם בלעדיהם; אליל הצמיחה, שדוחף את המדינה להוציא מן הבית כל יד עובדת אפשרית רק כדי שנוכל לטפס למקום גבוה יותר במדד הצמיחה של מדינות ה־OECD, כאילו זו אמורה להיות שאיפתנו הלאומית העליונה, וכאילו שלפיו אנחנו אמורים למדוד ולשפוט את איכות חיינו; וכמובן אליל הפמיניזם הרדיקלי שלפיו יש "משהו דפוק" באישה שמעדיפה להישאר בבית כדי לגדל בעצמה את ילדיה, לפחות בשנות חייהם הקריטיות, בגיל הרך, כאשר הם זקוקים לאמא בבית יותר מכל דבר אחר.
קורבנותיה של עבודת האלילים הזאת, שמשלמים את המחיר על אורחות חיינו המודרניים, הם הפעוטות. אמא יש רק אחת, ושום מטפלת, אף שרובן טובות ונאמנות, אינה יכולה להחליף אותה. אגב, גם ההתעללויות בזקנים בבתי האבות באות מאותה סיבה בדיוק, והן בבחינת תמונת ראי להתעללויות בפעוטות. גם הן עדות לכך שאין שום תחליף אמיתי למשפחה המסורתית, ושהמדינה ומוסדותיה אינם יכולים למלא את מקומם של ההורים והבנים.
התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך, בשל האשליה שזה הצעד שיפתור את הבעיה, וגם התביעה להוסיף מצלמות או אמצעים טכניים אחרים כדי לוודא שתופעת ההתעללויות לא תימשך, הן מגוחכות. האח הגדול אינו יכול לעשות את העבודה המוטלת עלינו. אין טעם לצפות ש"המדינה" תהיה אחראית על עוללינו וטפנו. היא אינה בנויה לכך ואינה מסוגלת לכך, והיא לעולם לא תעשה בשבילנו את העבודה הזאת. במובן מסוים, וצר לי שאני נאלץ לומר כאן דבר קשה, מחאת האמהות השבוע נגד "האח הגדול" אינה ביטוי רק לחרדה וזעם, אלא גם להדחקה של רגשות אשם. אנחנו הפקרנו את הפעוטות, לא המדינה או הממשלה. אפילו לא ביבי.
ברור שיש נשים "אלופות" שיכולות גם וגם וגם, אבל אין זו מידת כל אדם. בתוך עמי ובתוך משפחתי אני יושב, ואני יודע שיש מקרים רבים שבהם פשוט אין ברירה ושני בני הזוג חייבים לצאת לעבוד. צורכי החיים וקשיי הפרנסה ידועים, וברור שלא ביום אחד, אפילו לא בעשור, נשנה את אורח חיינו ונחזור למבנה המשפחה המסורתית ולשפיות. החיים מורכבים מדי, וגם אם נשתכנע כולנו שלפחות בגילים הצעירים ילדינו זקוקים לנו – ואני לא מעז לומר שדווקא לאמותיהם, פן יסקלוני באבנים – עוד חזון למועד. ובכל זאת, ראוי להתחיל לעשות בהדרגה את השינויים האלה באורחות חיינו, או לפחות להתחיל לחשוב עליהם.
