בית המשפט הרשיע בעת האחרונה את בעז הרפז וגזר עליו 220 שעות עבודות לתועלת הציבור. הפרשה שבה נחקר, נעצר והורשע סא"ל במיל' הרפז היא הביטוי האולטימטיבי לתסמונת הש"ג המאפיינת את ההוויה הישראלית.
ב־25 בנובמבר 1987 רצח מחבל שחדר באמצעות גלשן אוויר לאחד מבסיסי צה"ל בגבול לבנון שישה חיילים. הפיגוע הרצחני נרשם בדפי ההיסטוריה המדממים של מדינת ישראל כ"ליל הגלשונים". צה"ל תחקר את שהתחולל ומצא שאחד האשמים המרכזיים היה רוני אלמוג, והוא הועמד לדין בגין חלקו באירוע וריצה עונש מאסר של שנה וחצי. היינו עשויים לחשוב שאלמוג הוא מפקד הבסיס או אלוף הפיקוד, אך אלמוג היה הש"ג, שומר הגדר של הבסיס שהמחבל חדר אליו.
החלטת צה"ל להעניש בחומרה דווקא את אלמוג גררה ביקורת ציבורית אדירה, שהובילה ליצירת ביטוי חדש בהוויה הישראלית: "תסמונת הש"ג". זהו ביטוי ביקורתי שנעשה בו שימוש כאשר במהלך ניסיונם של הבכירים לחמוק ממתן דין וחשבון על מחדליהם, האחריות למחדל או לטרגדיה מגולגלת על הגורמים הזוטרים ביותר בשרשרת הפיקוד.
לצערנו התסמונת אינה מאפיינת רק את הצבא הישראלי, אלא גם את מערכת המשפט. הרשעתו של הרפז זוהרת בבדידותה. פרשה שהביאה לחדרי החקירות את הצמרת הביטחונית ואת בכירי העיתונאים הסתיימה בהעמדתו לדין של סגן־אלוף אחד: בעז הרפז. פרשה שהחלה בחשדות לביצוע עבירות של בגידה וקבלת דבר במרמה, ושנכתבו עליה תחקירים וספרים, הסתיימה בכתב אישום על זיוף מסמך, ובענישה שאפילו לא כללה מאסר על תנאי.
נזכיר: הפרשה שבגינה הועמד הרפז לדין החלה בשנת 2010, כאשר פורסם בתקשורת "מסמך הרפז", שלימד כי בין לשכת הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי ללשכת שר הביטחון דאז אהוד ברק התפתחה יריבות עזה, שהובילה את צמרת הביטחון לפעול מתוך מניעים זרים בבחירת המועמדים לרמטכ"לות. בין שני הקודקודים הבכירים הללו, הרפז היה ועודנו הש"ג. חלקו בפרשה שולי למדי: זיוף לוגו של משרד יחסי ציבור על גבי המסמך. ברור לכול שכתב האישום הוא טפח שמכסה עולם ומלואו. כתב חידה שפתרונו לא יימצא, ככל הנראה, בימי חיינו.
הרשויות ינסו להשתמש בחקירתו ובהרשעתו של הרפז כדי לטעון בעוז שהצדק נעשה, שהאמת יצאה לאור, שהמדינה מענישה אנשים שעושים מעשים רעים. אבל אני רוצה לקוות שאנשי החוק יודעים ומודים בינם לבינם שהרפז הוא הש"ג, "כדור נגד כאב ראש" שעוזר להם להצדיק את כספי הציבור שהושקעו ואת כוח האדם שנדרש לטפל בחקירת הפרשה, שכללה בין השאר גם האזנה לשיחותיו של אשכנזי. קשה, ואולי כמעט בלתי אנושי, לצפות מרשויות החוק, שהשקיעו בחקירת הפרשה זמן ומשאבים רבים כל כך, שיודו בסופו של יום שלא נעשו עבירות, או שהמדינה לא הצליחה לתפוס את האשמים האמיתיים.
הרפז הוא דוגמה מפורסמת לתסמונת הש"ג במערכת המשפט. אבל אנחנו, כסנגורים, נתקלים כמעט מדי יום במקרים שבהם הרשות בוחרת לחקור ולהעמיד לדין דווקא את הגורמים השוליים ביותר בסיפור, אלה שהיו במקרה בשולי הפרשות וליד העבירות. דגי זהב קל לתפוס, אבל האינטרס הציבורי מחייב לחפש ולתפוס את הכרישים.
אם מערכת אכיפת החוק מחפשת את האמת, ואם הצדק הוא כוכב הצפון שלה – המטרה חייבת להיות מציאת האשמים וטיפול בחוליים האמיתיים במדינה, ולא להתמקד בהישגים מדומים שיזכו אותה בכותרת בעיתון. טיפול בסרטן באמצעות כדור אקמול הוא יציאה ידי חובה, וזלזול בציבור שאנו אמורים לשרת. גם ככה קשה לנצח את הסרטן. לפחות כדאי שננסה לטפל בו, ולא בש"ג שלידו.
