בשבוע שעבר, בליל המחאה הגדולה של יוצאי אתיופיה, רבים מתושבי עפרה נעדרו מבתיהם. לא, הם לא יצאו להפגנות באוטובוס מאורגן. הם נסעו לחגוג באולם שמחות את נישואיה של בת היישוב, שהיא במקרה גם בת לעדה האתיופית. אחד התושבים היה עד תחת החופה, והוא דווקא סתם אשכנזי מצוי ונחמד. הסיפור הקטן הזה משקף את הפער המהותי בין תפיסת הדתיים־לאומיים לבין זעקת השמאל ברשתות החברתיות נגד הימין בכלל והימין המתיישב ביו"ש בפרט. "'אם תרצו' לא הגיעו לתמוך במחאה נגד אלימות משטרתית", התקומם אחד המצייצים בטוויטר. "מועצת יש"ע לא שלחה אוטובוסים להפגנת הדרוזים. לא היו קבוצות ימין במחאה נגד אלימות כלפי נשים (…) הימין הפוליטי לא מתעניין ברווחה או עזרה לחלש. זו עובדה". "הימין במקסימום מוכן לתת צדקה אבל לא צדק", צייצה אחרת.
בואו אגלה לכם סוד קטן: לא היו נציגים של ארגוני הנכים בַּמחאה על האלימות נגד נשים. לא היו אתיופים בהפגנות החרדים. לא היו חרדים בהפגנות הדרוזים. לא היו דרוזים בהפגנות האתיופים. וארגוני הנשים לא לקחו חלק רשמי באף אחת מהמחאות האלה. גם החברים של אותם כותבי ציוצים לא ארגנו אוטובוסים לשורת ההפגנות הללו. למה? ככה. כי בסוף־בסוף, רובנו מזדהים יותר או פחות דרך הטלוויזיה, מצקצקים ומעבירים את השתתפותנו לשיחות ברזייה. אכן, ראוי היה שיופיעו במחאת אחינו יוצאי אתיופיה פנים נוספות מלבד אלה של העדה, אבל טוב שגופים מזוהים פוליטית מימין לא לקחו בה חלק. אנשים פרטיים – גם אם ההשקפות הפוליטיות שלהם משתקפות בלבושם – זה טוב ויפה. ארגונים ומוסדות, דווקא לא. לא מימין ולא משמאל.
זו בדיוק טענת הימין באשר לניסיון ההשתלטות של גופים משמאל על המחאות השונות; זה לעולם לא מסתכם בהזדהות או בניסיון לתקן עוולה, אלא מתורגם מיד בלשון שלטיהם ודובריהם לשאיפה להפיכה שלטונית. עד ששלום עכשיו ומועצת יש"ע לא יארגנו מחאה משותפת, נטולת פניות ובעלת שלטים אחידים, אין שום טעם בהירתמות ממוסדת – לא של אלה מימין ולא של אלה משמאל. כל ניכוס כזה של מאבק יכול רק למדר ולהזיק.
נוקאאוט למוטיבציה
הימין – גם הפרטי – הפסיק להפגין מזמן. אפילו מול הריסת עמונה ותשעת הבתים בלב היישוב עפרה, מחאתו דמתה יותר להלוויה רוויַת קינות מאשר לניסיון משמעותי לשנות את הגזרה. בפעם האחרונה שבה הצליחו להוציא את המגזר הזה לרחובות הוא עוד לבש חולצת טריקו כתומה ומחמיאה. אחרי שדרסו אותה דחפורי ההתנתקות בחבל קטיף וביישובי צפון השומרון, נשאר לו רק סרט פרום שקשור באיזו פינה נסתרת בבית ובלב. שוחרי הסולידריות החברתית, אגב, לא התגייסו אז לטובתו. הם דאגו לקשור לרכביהם סרטים ובלונים כחולים כדי לציין הזדהות עמוקה עם גירוש אלפי המתיישבים מבתיהם.
בספרו "שווה לך" מבקש פרופ' דן אריאלי לפצח את תורת המוטיבציה, ולמצוא מה גורם לנו לפעול ומה משאיר אותנו אדישים. בפרקים הראשונים הוא מתאר ניסוי שבו גרסו לנגד עיניהם של עובדים את פרי עבודתם, ומגולל את סיפורם האמיתי לגמרי של מהנדסים שפרויקט ענק שעמלו עליו שנתיים ימים, בוטל לבסוף. על אף שמשכורתם של האחרונים לא נפגעה כלל, כשהם הוצבו לאחר מכן בעמדות מרכזיות של פרויקטים אחרים באותה חברה, צעדיהם החלו לקרטע. כמו מקביליהם בניסוי שערכו אריאלי וחבריו, המוטיבציה שלהם קרסה. הם איחרו בבקרים, קיצרו את יום העבודה, איבדו את האמון בפעולותיהם. זה הנוקאאוט שההתנתקות הצליחה לתת למתיישבים, שכבר הגיעו אליה חבולים ונרדפים אחרי השמצות שקריות ונבזיות על אודות ההסתה בהפגנות כיכר ציון.
שוברי קופות
כל זה לא אומר שהימין בכלל, והדתי־לאומי בפרט, מוותר על העשייה ועל הבנייה. להפך. הוא חיזק את אחיזתו ביישובים, ולא פחות מזה התגייס לפעילות חברתית וציבורית כפי שעשה מיום הקמתו של גוש אמונים המיתולוגי. במקום שבו אחרים מצייצים, במחנה הלאומי עושים.
טענת האדישות של הימין לסוגיות חברתיות מלמדת בעיקר על בורות, בצד דמוניזציה מכוונת. מרבית הקוראים שלנו מכירים את העניין היטב מהבית. הילדים שלהם אוספים כסף ברחובות לטובת קייטנות הקיץ של עמותות שונות – קייטנות מורכבות ומושקעות שגם מופעלות על ידי נוער היישובים בהתנדבות מלאה. אלה בקייטנת איל"ן ואלה בקייטנת עמי"ת; אלה עם חולים ואלה עם בעלי מוגבלויות קשות. כל יישוב והקייטנה השנתית שלו, ואין אתה יכול להסתובב במדרחוב ירושלמי בלי להיתקל בריקודי־חוצות המוניים שמטרתם לגייס כספים. בניו ובנותיו של הציבור הזה מתנדבים תדיר בסניפי עולים של תנועות הנוער, ב"שמחה לילד" וב"זיכרון מנחם". בנותיו משרתות בעיירות הפיתוח, עובדות עם נוער בסיכון, מגויסות בלב ונפש לסיוע חברתי. תנועת הנוער המרכזית של המגזר, בני עקיבא, שינתה מסורת בת כשמונים שנה של קיום אירוע השיא שלה – שבת הארגון – בתאריך קבוע, ודחתה אותו כך שלא יתנגש עם חג הסיגד של העדה האתיופית, שאגב רבים מבניה ובנותיה חברים בתנועה.
יישובי גב ההר דאגו להקים בתחומם מרכזי קליטה של עליית אתיופיה, רוסיה וצרפת. אלה חיים בתוכנו, בבית ממול – לא בבלוקים ולא בגטו עירוני מרוחק. רבים מהם ותיקים מרוב תושבי היישוב הצעירים. השכן ממול הוא לא "השכן האתיופי", גם אם במקרה הגיע ארצה בעלייה המדוברת. הוא סתם יוסי מהבית הסמוך.
הרבה לפני העליות הללו, עמד גוש אמונים בחוד החנית של מאבק "שלח את עמי" למען יהודי ברית המועצות. תשאלו את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. תשאלו את השר לשעבר ויו"ר הסוכנות לשעבר נתן שרנסקי. תשאלו את עצמכם, איפה הייתם אתם באותם ימים. מוסדות החינוך של הציונות הדתית ותנועות הנוער שלה גייסו אותנו בשנות השמונים והתשעים לריקודי שמחה בנתב"ג ולקבלת פנים נרגשת בכל פעם שעולים הגיעו בהמוניהם – לפעמים יום־יום. הם שלחו שין־שינים ובוגרים אחרים לתקופות התנדבות ממושכות בבריה"מ, כשזו פתחה את שעריה. הם היו גם הראשונים להקים סניפי עולים מותאמים לכל אוכלוסייה. עד היום צועדים רבים מבני הציונות הדתית ובנותיה מרחק לא מבוטל מדי שבת, לסניפים מרוחקים בריכוזי עולים או בשכונות מצוקה בערים, מורידים את הנערים והנערות מהברזלים ומאחדים אותם לשעות ספורות של אהבת חינם. הם גם יאפשרו להורים לילדים בעלי נכויות לישון מעט בצהריים, וייקחו את הילד לסיבוב ארוך ופעילות. הם וחבריהם גם עמדו בראש הקריאות לשחרורו של יונתן פולארד.
כל אלה הם לא רק גאוות המגזר, הם הפנים הנכונות והיפות של הישראלי המצוי. זה שלא נותן לרעשי הרקע המנמיכים והרומסים לפגוע לו במוטיבציה. גם השבת הם ילכו כרגיל איש־איש להתנדבותו, ויתנו לנו להמשיך להתווכח ברשתות החברתיות, בזמן שהם נערכים לעוד שבוע של עשייה חברתית אמיתית שעולה על גדותיה מעבר לגבולות קופת הצדקה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
