הידעתם שהממשלה החליטה על תוספת תקציב של 300 מיליון שקל בשנה לשיקום אזורי מצוקה בישראל? לחלקכם זה עשוי להישמע מפתיע, בעיקר כי הממשלה הנוכחית עסוקה בלהכחיש שיש מצוקה בישראל. הרי בכל פעם שמופיע איזה דו"ח עוני, בין אם אלטרנטיבי ובין אם רשמי, שמדבר על עוני ו/או אי־שוויון בארץ, נציגי הממשלה מבטלים את הנתונים ומתייחסים אליהם כעוד טיעון בארסנל תעשיית הדכדוך שתכליתו בסך הכול לנגח את שלטון נתניהו ולזעזע אותו. "אגדת העוני", מכנים זאת כמה מהם.
אז מה פתאום 300 מיליון שקל בשנה לשיקום דבר שלא קיים? הממשלה זיהתה יפה את הסנטימנט הציבורי בעד גירוש מבקשי המקלט, והחליטה לפתוח את הכיס כדי להעלות אותם על מטוסים ולשלוח אותם לאן שרק אפשר. הכסף יושקע בגיוס פקחים, כרטיסי טיסה, מתקני כליאה, מענקי עזיבה, תשלום למדינות זרות – הכול, רק שהאנשים האלה ילכו כבר.
אלא שלא תושבי דרום תל־אביב עומדים לנגד עיניה של הממשלה, וגם לא לנגד עיניהם של יתר מובילי התמיכה בגירוש. איך אני יודע? כי רוב אלה שמדברים בהתלהבות על סיוע לשכונות – גילו את המצוקה הזו באחרונה, רק כשזה השתלב עם האינטרס הפוליטי שלהם. פתאום רואים אותם בהפגנות שלובי זרוע עם האנשים המוחלשים בחברה, אלה שהם מעולם לא התעניינו בגורלם.
המצב בדרום תל־אביב קשה? וואלה, בוקר טוב. הפשיעה, הסמים והזנות בנווה־שאנן היו שם עוד לפני שאיזשהו אריתריאי התכוון להגר אלינו. איפה היו הלוחמים החדשים למען השכונות שדואגים כל כך לתושבים הוותיקים? ומאיפה נולדה דווקא הרגישות הספציפית הזו כלפי דרום תל־אביב? צאו לטיול קצר בישראל שאתם מתעלמים ממנה. גם בניכוי הערבים והחרדים, יש מצוקה ועוני. אפשר לראות זאת בשכונות הקשות בירושלים, בחיפה ובבאר־שבע. אלא שהשכונות האלה לא נכבשו על ידי זרים, ולכן תופסי הטרמפ על מצוקת תושבי דרום תל־אביב ימצאו בהן פחות עניין.
רבים מאלה שזועקים עכשיו "דרום תל־אביב" מתעניינים בנושא רק כי הקרב הזה משמש פלטפורמה להמשך המאבק שהם מנהלים נגד בית המשפט ונגד ארגונים שמזוהים עם השמאל ומסייעים למבקשי המקלט. לוּ הדאגה לשכונות הייתה מעניינת אותם, אפשר היה להשקיע את מאות מיליוני השקלים הללו בשיקום אמיתי של נווה־שאנן וסביבותיה, ולפתור את המצוקה באזור באמצעות הוצאתם של האריתריאים והסודנים מדרום תל־אביב וקליטתם ברחבי הארץ. המדינה מונעת כל אפשרות כזאת. היא ממש מתעקשת להשאיר אותם שם. גם בקבלת טיפול רפואי שאפשרי רק במרפאה בתחנה המרכזית, גם בדרישה להתייצב בלשכת אוכלוסין אחת בסלמה, וגם מלכתחילה בשליחתם מגבול סיני לדרום תל־אביב.
אם מצוקת התושבים מדירה שינה מעיני מקבלי ההחלטות, יש דרכים להקל עליה כבר עכשיו. במקום זאת, מעדיפים אותם מקבלי החלטות לפזר דיסאינפורמציה על המהגרים. השקר הכי רווח הוא שמדובר במסתננים בלתי חוקיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר עליו בפתח ישיבת הממשלה האחרונה. ובכן, כל אחד ואחד מהם מחזיק באישור שהייה שהנפיקה לו המדינה ואותו הוא מאריך פעם בחודשיים. האישור – לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל – הוא הרווח ביותר בקרב מבקשי המקלט בישראל, והמדינה התחייבה אפילו לאפשר תעסוקה למי שמחזיק באישור הזה.
הטענה המרכזית שנמצאת בלב הסוגיה היא שאותם מבקשי מקלט אינם פליטים. ובכן, איך אפשר לקבוע דבר כזה בלי לבדוק? אני מזמין את הקוראים לגשת ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה ברחוב סלמה, גם ביום גשום וגם בשש בבוקר, ולמצוא שם מאות אנשים שמחכים בתור ומתחננים שפקידי משרד הפנים יבדקו אותם. המדינה התחייבה שתבדוק מאה בקשות ביום לפחות, אלא שביום ממוצע המספר עומד על 20. יהיו שיגידו, אבל הנה, יש כאלה שהמדינה כבר בדקה וקבעה שאינם פליטים. ובכן, המדינה עדיין לא יודעת להסביר איך זה שדווקא אצלנו האוכלוסייה הזו נדחית באופן גורף, בעוד שאנשים שבאו מאותו מקום ומאותן סיבות להגירה נקלטו בשיעורים גבוהים במדינות המערב.
ולבסוף, אוגנדה ורואנדה. נציגי הממשלה אומרים שאין שום בעיה לשלוח את מבקשי המקלט למדינה שלישית, ולראיה: גם בית המשפט נתן את הסכמתו לפתרון זה. קשה להתווכח עם הטיעונים שהציגה המדינה בבג"ץ בשבח ההסדר עם אוגנדה ורואנדה, בעיקר כי הם ניתנו במעמד צד אחד, בדלתיים סגורות, ללא נציגי הארגונים שאוחזים במחקרים, אשר מראים כי ההסדר עם אוגנדה ורואנדה – אם קיים בכלל – לא מיושם. זה לא רק שרואנדה מכחישה בתוקף שחתמה על הסכם כלשהו עם ישראל, יש חוקרים ישראלים שהגיעו לרואנדה וגילו שמתוך אלפי המגורשים שיצאו למדינה האפריקנית הזו – לא נשאר בה כמעט אף אחד מהם. אם יש הסכם, אם המגורשים זוכים למקלט ועבודה ברואנדה, למה הם נמלטו משם למסע ייסורים ברחבי אפריקה? מתוך פינוק? ואיך זה שמבקשי מקלט רבים, שאינם מכירים זה את זה, מספרים את אותו סיפור? הם הגיעו לרואנדה, איש לא קיבל את פניהם, לקחו להם את התעודות ואז הם נאלצו להימלט.
מבקשי המקלט האריתריאים והסודנים מידפקים על דלתנו בטענה שנשקפת סכנה לחייהם. יכול להיות שחלק מהם משקרים, שיש ביניהם כאלה שבאו כדי לשפר את חייהם ולא בהכרח להציל את חייהם, אבל עלינו החובה לברר. אם אנחנו שולחים את אותם אנשים למדינה אפריקנית שלישית שבה לא ביקרו מעולם – ולא "חזרה הביתה" כפי שטוען שר הפנים – ואשר מכחישה שהסכימה לקלוט אותם, אז אנחנו צריכים לראות הסכם כזה חתום ולא להסתפק בהסכמה שבעל־פה, שניתנה אולי בחדר סגור אך במציאות אינה מיושמת כנראה. הצדקת צעד מרחיק לכת כזה במצוקה בדרום תל־אביב היא טיעון שלא מחזיק מים.
