דרק בוק, נשיא אוניברסיטת הרוורד, אמר פעם שאם מישהו חושב שהחינוך יקר, שינסה את הבערות. בוק צדק, ובכל זאת אמת היא גם שהחינוך אינו זול. תקציב החינוך הממשלתי בישראל עקף ב־2017 את תקציב הביטחון, והוא מגיע כיום ל־60 מיליארד שקל. החינוך יכול להיות שווה כל שקל; ועדיין צריך לשאול מאיפה מגיע השקל הזה, ולאן הוא הולך.
קחו לדוגמה את הגנים. אין מקום מקסים כמו גן ילדים, ובכל זאת יש יתרונות גם לשלב בחיים שבו עברו ילדינו את גיל הגן. כך, למשל, נחסכת מאיתנו אסיפת ההורים בגן בתחילת השנה. בכל שנה חוזרת אותה סיטואציה מרגיזה: הגננת מבקשת מכל הורה שבעים שקל כדי לקנות עוד כמה חומרי יצירה, ובתגובה מתקומם אב זועם וטוען שהחינוך צריך להיות חינם, ושעל פי נוהלי משרד החינוך אפשר לגבות מההורים רק שישים ושמונה שקל ושלושים אגורות. ואין מדובר דווקא בהורה שנמצא במצוקה כלכלית: מאסיפת ההורים הוא יוצא בכעס למכונית החדשה שלו, שהניילונים עוד מכסים את מושביה האחוריים.
אין הרבה דברים שמעצבנים אותי כמו הטיעון הזה: "החינוך צריך להיות חינם". אין דבר כזה חינוך חינם. אם אתה לא תשלם, יש שתי אפשרויות: או שהממשלה תשלם או שלא יהיה. הרעיון שהממשלה תשלם נראה מרנין, עד שנזכרים שלעת עתה אין לממשלת ישראל מכרות יהלומים וגם לא עצי כסף, אלא רק פקידי מס; כך שכל מה שהממשלה משלמת, בא בסופו של דבר מכיסנו. השאלה היא האם נשלם במישרין לגננת ולבית הספר, באופן שמעניק למוסד קצת גמישות ניהולית, או שהממשלה תגבה מאיתנו עוד מסים, תקים עוד מנגנונים, תגייס עוד פקידים, תכתיב עוד נהלים, ותזרים למוסד את מעט הכסף שלא הלך לאיבוד בדרך.
ועדת החינוך של כנסת ישראל סירבה לאשר את תשלומי ההורים לשנת הלימודים תש"ף. לאחר מאבק מר היא הצליחה בשבוע שעבר לסחוט הישג נכבד ממשרד החינוך: תשלומי ההורים הופחתו ב־24 שקל לשנה. אני כבר מפנטז מה אעשה בכסף הזה; אולי אקנה חצי קילו ענבים. נראה שזה החותם היחיד שתטביע בחיינו הכנסת ה־21, והוא מייצג היטב את פרצופה.
טוב ונכון שהתקציב הבסיסי למערכת החינוך הוא ממשלתי, ואינו תלוי ביכולתם הכלכלית של ההורים. זה מבטיח שאף העניים יקבלו חינוך איכותי. גם רעיונות כמו "שיטת השוברים" אינם חולקים על כך. התשלומים שהורים משלמים במישרין לגנים ולבתי ספר יסודיים הם פרוטות בהשוואה לתקציב הממשלתי הזה. הם נועדו לאפשר לילדים קצת יותר: הצגות, טיולים, פעילויות תרבות, וגם קצת מרווח נשימה ניהולי למנהלים.
ומה עם אלו שאין להם? הם באמת צריכים להיות פטורים מתשלום, וילדיהם צריכים ליהנות בדיוק מאותן פעילויות כמו כולם. אך אנו חיים בעידן של שפע כלכלי -3.8 מיליון ישראלים יצאו לחו"ל רק בחצי הראשון של 2019 – ורוב מוחלט של אזרחי ישראל יעמדו בתשלומים הללו בקלות. הם לא יתקשו לכסות גם את חלקם של אלו שידם אינה משגת.
לתשלומי הורים בחינוך יש לא רק יתרונות מעשיים, אלא גם מעלה חינוכית: הם מזכירים להורים שבסופו של דבר האחריות החינוכית מוטלת עליהם. בכל מחדל חינוכי, בכל פגם של ילדינו, אנחנו ממהרים להאשים את המורים. אך לא הם הולידו את הילדים הללו, לא הם חייבים במצווה לחנכם, ולא עליהם הילדים הללו יאמרו קדיש, אחרי מאה ועשרים. טוב להיזכר מדי פעם שאלו הילדים שלנו, שאנחנו האחראים עליהם, ושהמורים הם רק שלוחינו במשימת החינוך הקדושה.
כסף הוא לא הדבר הכי חשוב בחינוך. הוא אפילו לא בשלישייה הפותחת. ובכל זאת, בשביל חינוך צריך כסף; וצריך גם לדעת איך להשקיע אותו. תקציב החינוך הממשלתי הוכפל בעשור האחרון, אך הישגי התלמידים לא השתפרו מאוד. צריך גם לזכור שלמרות העלייה בשכר המורים, צעירים מוכשרים אינם נוהרים למערכת החינוך. הציון הפסיכומטרי הממוצע של סטודנטים להוראה ירד השנה ל־488. תוספות השכר הגדולות שניתנו למורים הלכו בעיקר למורים הוותיקים, והן מתגמלות על ותק ולא על הצלחה. שר החינוך הבא יצטרך לחתום על הסכם שכר חדש למורים. הלוואי שבהסכם הזה יתעקש שאפשר יהיה סוף־סוף לפטר את המורים הגרועים (המעטים), ולתגמל יותר את המורים המעולים (הרבים).
מערכת החינוך אינה מושתתת על הכסף הקטן שמשלמים ההורים וגם לא על הכסף הגדול שמשלמת המדינה. היא עומדת על מסירוּת ומסורת, על חזון ודוגמה אישית. ובכל זאת, אם אין קמח אין תורה; ואת הקמח הזה צריך לתת באהבה ולהשקיע בתבונה.
