"השאלה היא האם יש לה את הבייגלה?" אני מודה שלא הבנתי את המשפט, וידעתי שאם אני אשאל על מה היא מדברת והאם אנחנו מדברות על בייגלה עם מלח או שומשום – יש מצב ששוב אצא זקנה בת 400 בלי שום הבנה בסלנג.
אבל היא הבינה מהמבט המוזר שעל פניי שאין לי מושג מה היא רוצה. "נו רביטל, הבייגלה, כמו של המלאך. הילה כזאת, זו שאומרת שיש לה את זה". היינו אחרי מופעי הסיום (לא להאמין שיולי, ואני עדיין מגיעה למסיבות סיום). זו הייתה שנה של אימונים מפרכים, גם של הראשונה וגם השנייה. הלב התרחב, ההשקעה כל כך משתלמת. ועדיין יש סימני שאלה.
נגמרה עוד שנה, נגמרו החוגים, קיבלנו את התעודה ושוב מצאנו את עצמנו מחשבים מסלול מחדש. האם אנחנו עושים את העבודה שמצופה מאיתנו כהורים. מדי פעם אנחנו מעבירים זה לזה כתבות על ילדי פלא. ההוא בריקוד, ההיא בגלישה. זה סיים שלושה תארים לפני כיתה ט' וההיא כבר אלופת עולם. ואני כל הזמן שואלת את עצמי, האם זה הילד או ההורים.
האם יש פה ילד שבגיל שלוש הגיע עם פטיש ארבעים קילו ודפק על הראש של הוריו ואמר להם: אשמח שתשימו לב לעובדה שטרם נגמלתי מחיתול, ברם אולם אני מצייר כמו דגה, או שמא יש הורים עם יצר מצוינות, שלוקחים את הילד ואומרים לו – רואה שם? אתה הולך להגיע לשם ולא משנה מה יקרה. אני אסיע אותך יום אחרי יום, ואקח אותך למורים המצוינים ביותר, ואתה תהיה הכי טוב בעולם, נקודה.
אנחנו מוטרדים בשאלה איך נדע מהו הדבר הזה שהילדים שלנו מצוינים בו, ואיך נעזור להם להיות הכי טובים בו. כרגיל, אני עוצרת את ההיסטריה שלי ומנסה להתבונן במהלך חיי ולשאול: מי אמר? מי אמר שככה צריך? הרי אלו לא ההורים שלי שאיתרו את העובדה שאני עומדת להיות האישה המצחיקה בתבל (בכל אופן בעיני עצמי), ואספו לי את כל בדיחות הבזוקה שמצאו ואמרו לי: בבקשה, תתאמני. ממש לא. זה משהו שהתפתח אצלי עם השנים.
אגב, תבוא אמי־הורתי ותגיד: זה ששלחתי אותך ללמוד פסנתר כל השנים האלה ולפחות פעמיים בשנה עמדת בקונצרט מול קהל, הכין אותך לעמוד היום מול מאות אנשים על הבמה בלי להתעלף. אני לא אחלוק עליה – גם כי היא מנויה לעיתון הזה, וגם כי יש בהחלט מצב שזה נכון. אני רק יכולה לשלוח מכתבי תודה לכל הדודים והדודנים שלי שהוכרחו מדי ביקור לא להירדם כשאני גמגמתי ואלסים של שופן מולם על הפסנתר בסלון.
לא מזמן המליצו לנו לצפות בסרט הפחד אלוהים "The Dawn Wall". תקציר הסרט – שני מטפסים הולכים להגשים את חלומו של אחד מהם ולטפס בעזרת ידיהם ורגליהם בלבד על ההר הישר והבלתי אפשרי בעולם. ההורים שלהם, יום אחרי יום, רואים מהקרקע את הזוג הזה נאבק, חודשים על גבי חודשים, כדי להגיע לפסגה. בזמן שצפיתי, שאלתי את עצמי איזו אמא אני רוצה להיות – לעמוד שם ולתת לו לנסות שוב ושוב ושוב ושוב, שעות, ימים, חודשים? נראה שהוריו מתרגשים מכל מטר שנכבש, ומכל אתגר שהם צלחו אחרי 400 ניסיונות.
אני, כל מה שהיה בא לי לעשות במהלך הסרט (חוץ מכמובן ברגעים שנרדמתי לחלוטין, פשוט כי התינוקת שלי מתעקשת להתעורר כבר חודש כל בוקר בחמש) זה לקחת מגפון ולצעוק לו: רד כבר למטה, חתיכת אידיוט, יש לך בבית אישה וילד, ושלא תעז להיכנס לי לאוטו בלי שהתקלחת לפני כן.
אני מרגישה את האחריות הזו על המשך החיים של הילדים שלי. אני מנסה לאזן ולהגיד: זה לא ככה. הם יעשו את הבחירות שלהם, הם יגלו בתוכם יכולות. משהו יאתגר אותם והם ירצו להשיג את זה. אי אפשר כל הזמן לבדוק אם אנחנו בכיוון או לא. אני קוראת שוב ושוב מאמרים על דור ה־X (אני) ודור ה־Z (הילדים). על כמה שאנחנו שונים. האם בכלל אפשרי שנשפיע עליהם? אולי אנחנו רק צריכים לשמור עליהם? איך בכלל אפשר להרגיש משמעותיים כשברור שאנחנו עץ התפוחים שלהם, אבל עבורם יש משמעות רק ל־APPLE.
