קצת אחרי שפרצה מחאת האתיופים, ישבתי עם חבר שמאלן בקפה תל־אביבי. הוא מהשמאלנים הקשובים; אלו שלא בוחרים את החברים שלהם לפי עמדות פוליטיות. "מעניין כמה זמן ייקח עד שהחבר'ה שלך יתחילו לשאול על הקרן החדשה", אמר לי בקריצה. לא עבר הרבה זמן עד שהחלו לעלות ברשת טענות לגבי הגורמים שמאחורי המחאה והשמרנים והחלו לפקפק באמינותה. הם לא התעכבו בכאב הגדול שמתוכו פרצה המחאה הזאת, ומיד עברו ל"כן, אבל".
השמרן האוטומטי נחלץ להזדעק. אנשים מסוגו לא יעצרו לרגע לחשוב על דבריו של הרב רפי פרץ למשל, ומה בכל זאת פוגעני בהם. כאשר נציג מהמחנה הלאומי מותקף, מבחינתם זה קודם כול סיפור של ימין ושמאל. של שמרנים מול ליברלים. ובסיפור הזה יש לשמרן האוטומטי תפקיד ברור: הוא ירוץ לחפש טיעונים אינטלקטואליים בעד טיפולי המרה. הוא ישאל בהיתממות מה בעצם כל כך בעייתי בדברים של הרב פרץ. משם ימשיך לפוסטים מעוררי פלצות על טרור להט"בי ואינקוויזיציה ליברלית. "ומה עם חופש הביטוי?" יזדעק בזעם קדוש. באותו רגע ישכח את התגובה של המחנה שלו על דברי אושרת קוטלר ואת הדרישות לפטר אותה, ישים בצד את העליהום הציבורי על קובי מידן. שם פחות עניין אותו חופש הביטוי.
בכלל, נראה שהשמרן האוטומטי קצת פספס את הקונספט של חופש ביטוי. הוא סבור שהזכות להביע עמדות שמכאיבות לציבורים אחרים לא כוללת גם את החופש למחות עליהן בתוקף. מבחינתו, כשהרב פרץ מדבר על טיפולי המרה, קהילת הלהט"ב צריכה לשלוח לו זר פרחים ופרלינים, אם היא ליברלית אמיתית כמובן, או לכל היותר להגיב בנחמדות כמצופה מיפי נפש.
במדינה דמוקרטית יש לשמרנים אוטומטיים זכות קיום. גם לפרוגרסיבים אוטומטיים יש זכות כזאת. העניין הוא שכאשר אלו מתנגחים באלו הם לא שתים ליבם לכך שהם בעצם תמונת מראה זה של זה. איש מאשים את רעהו בסתימת פיות כאשר הפיות של כולם פתוחים לרווחה. אף אחד לא רואה את הדבשת שעל הגב שלו.
אם צריך לצייר את פניה של ישראל היום, ואולי גם את אלו של העולם כולו, הכול מתנקז למאבק של שמרנים מול ליברלים. זכויות להט"ב, מחאת הדיור, היחס למהגרים, הפלות, נסיגה משטחים, אפילו פתיחת בתי קפה בתשעה באב – הכול יושב על הציר הזה.
הבעיה מתחילה כאשר זרם של שמרנים מהסוג הפחות מווסת נושא עיניו לעבר השמרן האוטומטי מהזן האינטלקטואלי. ככה נולדות מפלגות כמו נעם. ככה מתהווים ארגונים כמו להבה, חזון וליב"ה. מאחורי הארגונים האלו יכול לעמוד חזון אידיאולוגי מבוסס, אך לא מראשיהם יש לדאוג, אלא מאסופת חובבי התגרות שמוצאים בהם מקלט וקול לדעותיהם המוקצנות.
וכדאי שנשים לב לקול הישראלי הזה, כי הוא הולך וגובר. שנאת הלהט"בים מרימה ראש והפכה לקבוצה פוליטית פעילה. היא לוחמת בשלטי חוצות וחוסה תחת טענת חופש הביטוי כשהיא עולבת בציבורים אחרים ושוללת אותם, ואז מעמידה פני תם ומזעיקה את חופש הביטוי ואת האינקוויזיציה הליברלית כשהתגובות הקשות מגיעות. לכו תדעו, אולי מחר תקום קבוצה שתרצה להחזיר את העבדות לעולם, ותטען שהיא שוות חופש ביטוי לאלו שמתנגדים לה.
אהרן אריאל לביא הסביר במוסף שבת האחרון את העיקרון ההגיוני שעומד מאחורי השמרנות: "מדובר בשיטה אמפיריציסטית הטוענת שהסדר החברתי נבנה לאורך אלפי שנים, ואף אדם, נבון וחכם ככל שיהיה, לא מסוגל להבינו ולנתחו במהלך תקופת חיים אחת כדי לשנותו באופן רדיקלי". השמרנות, אם כן, בנויה על תבונה אנושית מצטברת, ויש בה הרבה היגיון אנושי. הפרוגרסיביות, לעומתה, מביאה את הביטוי הרגשי אל העולם. את החלכאים והנדכאים שסובלים מהמסורת השמרנית. אבל מה עם מצוקת הפליטים, היא שואלת. מה עם הערבים החפים מפשע, היא מקשה. מה עם הלהט"בים המתייסרים.
השמרן האוטומטי למעשה נועל את רגשותיו בפני הפרוגרסיביות. הוא מעדיף לא לפתח סנטימנטים מול מה שהוא תופס כמניפולציה רגשית. גם הליברל האוטומטי מפתח קהות חושים שכליים כלפי טיעונים שמרניים הגיוניים. ובתווך, בין שתי קבוצות האוטומטיים שמתנגחים ביניהם, נמצאים השמרנים השפויים או הליברלים עם הכוכבית, והם מוצאים את עצמם אבודים בשיח. האם מותר בעולם הזה להיות שמרן ושליבך עדיין יצא אל סבלו של ההומוסקסואל? האם אפשר להיות פרוגרסיבי ועדיין להבין את הימני המסורתי שמבקש לשמור על מורשתו?
אם יש טרור מחשבתי שבאמת מתחולל כאן, הוא מופנה משני עברי הקיצון לעבר הציבור השפוי והדומם. זה שמתעקש לעיתים להביע עמדה מורכבת וחוטף על הראש בטענה שהוא שופר של השמאל או אידיוט שימושי של הימין. אנשי האמצע והאופן־מיינד שמבקשים לראות את המציאות על רבדיה הם המתוסכלים האמיתיים כאן. אולי הגיע הזמן שיֵצאו למחאה.
rachelm@makorrishon.co.il
