כל האמהות בתל אביב מסתובבות עם עגלת בוגבו. זו עגלה יפה ומגניבה ונכונה. יש לה שיק ייחודי, שהוא קצת זחוח וקצת נחבא אל הכלים. וכל האמהות שמסתובבות עם בוגבו, הן אמהות כאלה יפות ואופנתיות. וכל האבות שמסתובבים עם הבוגבו, הם אבות חתיכים ומקועקעים ושזופים וגבוהים. וכל הזוגות שמסתובבים עם עגלת בוגבו, הם זוגות מושלמים כאלה, שאפשר לתלות ולמסגר. והכול בגלל הבוגבו.
זאת הסיבה שכמה ימים אחרי שנח נולד, אמרתי לשירה שאנחנו חייבים למצוא בוגבו משלנו. העגלה שהייתה לנו הייתה ענקית, כבדה ומסורבלת. היא לא התאימה לחיים הצפופים והמגניבים שלנו. נכנסתי לאינטרנט, לראות כמה תעלה לי בוגבו משלי. המספרים היכו בי מיד. ארבעת אלפים שקל לעגלה מסכנה, פור גאד סייק. ירדתי מהרעיון, יש גבול לכל תעלול. מפחיד לחשוב כמה מטומטמים מסתובבים ברחובות, אמרתי לשירה. ארבעת אלפים שקל. הטוסטוס שלי עלה פחות.
שירה אמרה, אני לא מבינה מה נתקעת על הבוגבו הזאת, אבל אם זה כל כך חשוב לך, אפשר לנסות להשיג בוגבו יד שנייה. זה בטוח יהיה זול יותר. ככה היא אמרה, ובתוך כמה ימים החניתי אצלנו בדירה את הבוגבו המשומשת החדשה שלנו, שקניתי במחיר שווה לכל נפש. והבוגבו הייתה שחורה ויפה ואצילית. וכשנגעתי בה הרגשתי פתאום קצת יותר גבוה וקצת יותר חתיך וקצת יותר מקועקע וקצת יותר שזוף. וכבר דמיינתי את עצמי מסתובב ברחובות תל אביב, פוסע חרש בתנועות אציליות עם הבוגבו שלי. וכל התינוקות ששוכבים בבוגבו הם תינוקות מושלמים, פוטוגניים כאלה, תכולי עיניים, ולא בכייניים. וכל עוברי האורח הפרולטריוניים מביטים בי ובבוגבו שלי ומתקנאים. וגם אם הם רווקים הוללים ללא חשש ילדים הם מתקנאים, כי לי יש בוגבו ולהם אין. כסף קונה את הכול, תאמינו לי. כסף קונה את הכולללללל.
אבל כבר למחרת, כשיצאנו לסיבוב דאווין ברחובות תל אביב עם הבוגבו החדשה שלנו, הבנו את גודלו של העוקץ. אומר זאת כך רבותיי – בחיים שלי לא נגעתי בכזאת עגלה מעפנה. הגלגלים שלה דפוקים, אפילו על מעברים מונגשים בין מדרכות לכבישים הם לא מצליחים לטפס. והמנגנון שלה מעיק. והצלון שלה מטומטם. ואין מקום בבגאז' שלה לכלום. וכשמקפלים אותה היא בכלל לא מתקפלת. היא באותו הגודל, בחיי. והיא בכלל לא יפה. קיצר מדובר בסתם עגלה מצ'וקמקת. מוצר גרוע עם יחסי ציבור טובים. וכל התלאביבים האופנתיים והמגניבים הללו שפכו ארבעת אלפים שקל על כלום. כמה מטומטמים החיים, אוי לי ויי. כמה מטומטמים החיים.

יש לרבי נחמן סיפור יפה, על עגלון עני, שהסיע בעגלתו סוחר יין עשיר. והסוחר הביא איתו חבית גדולה של יין הונגרי מופלא. והעגלון, שאף פעם לא טעם יין טוב כל כך, אזר אומץ, וניגש לסוחר באחת ההפסקות, וביקש ממנו בעדינות, לטעום טיפה מהיין שלו. והסוחר הסכים, והביא לו כוס קטנה. והסוחר טעם את היין, ואורו עיניו. זה היה יין טוב, אין מה להגיד.
ואחרי כמה ימים, העגלון ישב באיזה פאב מסריח באוקראינה, ובקצה של הפאב ישבו כמה שיכורים רועשים ומאושרים, ושתו יין, וצחקו שזה יין מדהים, זה יין הונגרי. והעגלון ששמע אותם, ניגש אליהם, ואמר להם, תנו לי לטעום מהיין שלכם שאתם טוענים שהוא הונגרי. והשיכורים נתנו לו, והעגלון אמר, זה בכלל לא יין הונגרי. אני יודע מה הטעם של יין הונגרי. זה לא יין הונגרי, זה סתם יין. והשיכורים התעצבנו עליו, והרביצו לו. מה הקטע שלו, למה הוא מציק. אבל העגלון התעקש. אתם לא מבינים, זה לא יין הונגרי. זה לא הדבר האמיתי. עובדים עליכם. אבל הם לא הקשיבו לו. מה הוא קשור עכשיו הנודניק הזה.
זה הסיפור. ובסוף הסיפור רבי נחמן נושא תפילה. שיום יבוא, וכולנו נדע להבדיל בין אמת לבולשיט. בימות המשיח לא נוכל לטעות ככה, ללכת שבי כמו מטומטמים אחרי תרגילי יח"צ מוצלחים. יין טוב יהיה יין טוב. ויין גרוע יהיה יין גרוע. ושום מיתוג מוצלח, שיווק מתוחכם או לחץ חברתי לא יוכלו להערים עלינו. בימות המשיח אף אחד לא יקנה עגלה גרועה בארבעת אלפים שקל. יהיה סדר. עגלה טובה תהיה יקרה, ועגלות גרועות תהיינה זולות. והחיים יהיו פשוטים וצלולים. הם לא יהיו מטומטמים כמו שהם עכשיו.
אבל המסר העצוב של הסיפור של רבי נחמן, אם תשאלו אותי, הוא שבינתיים, כל עוד המשיח לא כאן, אנחנו חיים בעולם שכל כולו שקרים ואשליות. במציאות שלנו האמת היא מושג רעוע ומופשט. כל יין יכול להפוך ליין הונגרי, אם תמתג אותו היטב. כל עגלה יכולה להפוך למושלמת, אם תגרום להמונים להאמין בכך. הם כבר יביאו את השאר. ולכן, לנו, תושבי המציאות, אין יותר מדי ברירות. אנחנו צריכים לשחק את המשחק. לעשן סיגריות דוחות ולהגיד שזה כיף לנו. לשתות ספלי קפה ובירה, מרים וחמוצים, ולחייך בהנאה. לגרור עגלות יוקרתיות מקרטעות על מדרכות דהויות, ולהרגיש כמו בני מלכים. לחייך לכל עבר ולהכריז, תראו את הבוגבו שלי, תראו כמה כיף לי. זה יין הונגרי, זה יין הונגרי. זה הדבר האמיתי. אוי לי ויי, כמה מטומטמים החיים.
