היהודים חסרים בבודפשט. על גדת הדנובה העיר סידרה את נעליהם הריקות בשורה, באנדרטת ברזל לזכר רצח מאות יהודים בידי אנשי צלב החץ הפשיסטים ב־1944־1945. ברובע היהודי, הגטו, חורבות הבתים היהודיים ממתינות למשהו שימלא אותן. ברים אקלקטיים צצים בהן. ציורי קיר מנסים לכסות קירות אטומים מול חצרות נטולות אדם, מול סמטאות סתומות. וגם בליבם של ההונגרים יש חלל יהודי. זה קורה בכל אירופה: אחרי אלפיים שנה הם הרגו סוף־סוף את היהודים, אבל עכשיו הם נזכרים, בכל מיני דרכים. אחת מהן היא געגועים. ובבודפשט, ההונגרים מתגעגעים דרך מוזיקה יהודית: כליזמרים.
במדרחוב נאה, סמוך לאחד הרחובות הראשיים היפים של העיר, המון אדם התאסף בשעת ערב לפני חודשיים אל מול בית האופרטה העירוני, לקראת הצגת המחזמר "ריקוד החתונה", שבליבו להקת הכליזמר של בודפשט. הוזמנו לשם, קבוצת עיתונאים ישראלים, מטעם משרד התרבות ומשרד החוץ של הונגריה, לקראת בואו של המחזמר לארץ לשתי הופעות במסגרת שנת תרבות הונגריה בישראל. הקהל באולמות הכניסה מגוון בגילאיו, לבוש היטב, מתרגש.
ההונגרים מעריכים את התרבות שלהם ומשקיעים בה: האומה האירופית הקטנה והלא מאוד עשירה מטפחת מוסדות תרבות מפוארים הראויים לקיסרות. כמובן, הם היו בעבר חלק מאימפריה, וליבם נמשך אל הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ואל הממלכה ההונגרית הגדולה שקדמה לה. בטיפוח התרבות כמו בטיפוח ההיסטוריה – כך יכולה אומה נטולת שאיפות גדולות במפה העולמית להוכיח את ייחודה.
אופרטה היא הצגה מוזיקלית שאינה ממש אופרה: היא קלה יותר, קצרה יותר, עממית. במקום לשיר לאורך כל ההצגה, השחקנים מדברים בין הפזמונים הקלילים. במקום טרגדיות כבדות משקל, האופרטה מעדיפה את הקומדיה הרומנטית. "ריקוד החתונה", בבימויו של אטילה ברש, מתאים לבית האופרטה של בודפשט כמו כפפה ליד. העלילה מתחוללת בכפר יהודי־הונגרי־רומני בטרנסילבניה, בתקופה לא מוגדרת בראשית המאה ה־20, וסובבת סביב רוזי היתומה, המתכוננת לחתונתה עם ארוסה אנדרש. כל שהיא מחכה לו הוא מסמך המעיד על זהות אמה יולדתה, אך כשמגיע המסמך מתברר שהאם הייתה משרתת יהודייה, פילגשו של הגביר היהודי המנוח שלומון בלום. מכאן מסתעף הסיפור, שבמרכזו השאלה כיצד יגיבו לחדשות כל הסובבים את רוזי – אנדרש, הקהילה היהודית, הקהילה הנוצרית, אלמנתו הנבגדת של בלום וכן הלאה.
השחקנים מדברים בהונגרית שוטפת ומתנגנת (עם כתוביות באנגלית), ובליווי תמידי של להקת הכליזמר העירונית (שמפעם לפעם מנגנת מוזיקה הונגרית רגילה, ולא מוזיקת כליזמר) הניצבת על גג מבנה התפאורה המרכזי. "כנר על הגג"? אי אפשר להכחיש את ההשפעה. מלחין "ריקוד החתונה", היהודי יליד 1946 פרנץ (אפרים) יבורי, הפיק בשנות התשעים גרסה הונגרית ל"כנר על הגג". אבל "ריקוד החתונה", בניגוד לסיפורו של שלום עליכם, מוצג מנקודת מבט הונגרית, לא יהודית. והסוף, כנהוג בקומדיות רומנטיות, יהיה טוב מנקודת המבט ההונגרית.
המוזיקה של יבורי נוגעת ללב כשצריך ומלהיבה כשצריך, וה"נאמברים" שכתב טיבור מיקולוש למחזה של אישטבן קאלאי וגיורגי בום מתגלגלים בקצב, בכוריאוגרפיה מרהיבה, עם תלבושות אותנטיות ועל רקע תפאורת עץ ברוח העיירה האירופית הישנה. השירים חושפים בכל פעם פן אחר של דמויות המחזמר: הרב והכומר נתקלים זה בזה במהלך נסיעה באופניים, ושרים על ההבדלים והדמיון ביניהם; רוזי מנסה ללמוד תנ"ך ומתבלבלת בין עלילותיו הסבוכות של הספר החדש לה; אלמנתו של בלום וחברותיה תוקפות את הגביר הבוגד – ובעצם את דיוקנו המצויר, היוצא פתאום מתוך התמונה ומתחיל להשיב לטענותיהן; בחור יהודי צעיר שרוזי מתחילה להתאהב בו נוסע לברוקלין, הארץ המובטחת, ורוקד שם את חלומותיו; וכן הלאה.
הקהל ההונגרי בהיכל האופרטה עולה על גדותיו. בסופי הנאמברים נשמעות מחיאות כפיים רועמות ומדי פעם גם שריקות התלהבות. מהבדיחות – אלה שתורגמו היטב ואלה שלא הצליחו לעבור את מחסום השפה – הצופים מתגלגלים ממש. לכאורה הגעגוע ליהודים מוחשי כאן, אבל מוזר לראות איך בדיוק ההונגרים מתגעגעים. המתחים בין הקהילות אינם מוסתרים במחזמר. באחד מרגעי הייאוש מנסה רוזי לשוב אל קהילת הנוצרים, אך נדחית ואף מותקפת באלימות, כיהודייה. מפקדו של ארוסה לשעבר, שמתגייס לצבא במר ליבו, מתנכל לו ולה בניסיון לנצל אותה מינית. לא סתם יוצא הצעיר היהודי לברוקלין הרחוקה. ליהודים אין עתיד בעיירה הקטנה. בניגוד ל"כנר על הגג", המסתיים בגירוש כפוי וטרגי, במחזמר הקומי "ריקוד החתונה" העזיבה היא צבעונית ועליזה, מלאת אורות, מוזיקלית ואופטימית.
עם סיום המחזמר, הצופים ההונגרים זוכים לקתרזיס עם פתרון בעייתה של רוזי על הצד הטוב ביותר, מבחינתם. ההתלהבות של הקהל בריקוד החותם התבטאה במחיאות כפיים ממושכות בעמידה, ומתן כבוד לכל אחד מהשחקנים המרכזיים, שזוכים למעין "סולו" על רקע מוזיקת הכליזמר. גם פתיחתו של המחזמר בריקוד, אך ריקוד כפול: האחד של הכלה הגויה, הרוקדת במסיבת אירוסין בלבוש כפרי מסורתי, והאחר ריקוד חסידי של יהודי העיירה, המריעים ב"לחיים" חגיגי לבעל הפונדק ולרבי. למעלה ממאה חברי ההפקה יגיעו לארץ בעוד כחודשיים כדי להציג את הריקוד הכפול הזה בפני הקהל המקומי, ב־12 וב־13 בספטמבר, בבית האופרה הישראלי. יהיה מעניין לראות איך הצד היהודי מביט בעלילה הזאת, שמכירה באנטישמיות בעיירות ההונגריות הקטנות במאה שעברה, אבל מנסה בכל זאת לחגוג את הקיום המשותף הזה, על כל כאביו, שהיה ואיננו עוד.
ריקוד החתונה בית האופרטה בבודפשט / בית האופרה הישראלי, 12 ו–13 בספטמבר
