קרן וקסנר חזרה השבוע לכותרות. הקרן הפילנתרופית של המיליארדר היהודי לזלי וקסנר ואשתו אביגיל פועלת יחד עם נציבות שירות המדינה להכשרת פקידים בכירים בישראל, על ידי שליחתם להשתלמות ארוכה בבית הספר למדיניות ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד. על פי פועלם, הזוג וקסנר ראוי להערכה כבעל כוונות טובות וציוניות, אבל כפי שכתב אדמונד ברק לחבריו למפלגה בזמן המהפכה הצרפתית: "אלו שבאמת מתכוונים לטוב, חייבים לחשוש מלעשות רע".
כמה פרסומים שליליים הציפו לאחרונה בעיות בנוגע לקרן: פגעו במוניטין שלה הקשרים עם ג'פרי אפשטיין, עשיר יהודי נוסף שהיה בכיר בקרן וקסנר, הורשע בעבירת מין וחשוד בעוד עשרות עבירות דומות (לזכות הווקסנרים עומדת הטענה שלאחר הרשעתו נותקו הקשרים); נחשפה העברת הון עתק של כעשרה מיליון שקל מהקרן לאהוד ברק, עבור "מחקר" שהקרן וברק לא מוכנים לספר מה טיבו; התברר שבכירים ובוגרים של קרן וקסנר בישראל מזדהים עם השמאל וחלקם עוסקים בפעילויות בעלות גוון פוליטי, האסורות על עובדי מדינה; ונודע גם שבאופן תמוה התקשרות המדינה עם הקרן, כמו גם פעילותה, רחוקים מלהיות שקופים ומוסדרים כראוי.
על אלה יש להוסיף את הנקודה החשובה ביותר: מה בעצם מקבלים הפקידים הבכירים שלנו משליחתם ללימודים ארוכים בבית הספר למדיניות בהרווארד? התשובה היא: חשיפה גדולה להלך מחשבה פרוגרסיבי ושמאלי על כל מאפייניו, כולל כמובן לקח מרכזי בדבר חשיבותה של ממשלה גדולה שבליבה בירוקרטיה חזקה, מובלת על ידי פקידות "מקצועית" במעמד של מנהיגות מעצבת מדיניות, שהפוליטיקאים בעיקר מפריעים לה.
הסחף העצום שמאלה באקדמיה במערב הוא עניין ידוע ומתועד היטב במחקר. מעולם לא היה העולם האקדמי שמאלני כל כך, במיוחד בארה"ב, והדבר נכון גם לבית הספר למדיניות ע"ש קנדי. רק לפני כשנתיים פרסם ניל תומס, סטודנט לתואר מתקדם בבית־הספר, מאמר בכתב העת הסטודנטיאלי שלו, שכותרתו: "הגיע הזמן לפוצץ את הבועה הליברלית בבתי הספר למדיניות ציבורית". תומס מתאר "מידה מפתיעה של דמיון אידיאולוגי ליברלי בבתי הספר לתארים מתקדמים, המכשירים את האליטה שעוסקת במדיניות ואת האליטה הפוליטית".
תומס, ליברל בעצמו, מדגים את טענתו באמצעות המוסד האקדמי שלו, שהוא "באופן גורף ליברלי". "בית הספר ע"ש קנדי יכול להרגיש כסביבה עוינת לימנים", הוא כותב, ומספר על אווירה שבה מושמעות עמדות נחרצות נגד הימין, ועל תלמידים ימנים שחוששים להתבטא. הוא אף מצטט את דיקן 'קנדי', שאחרי הבחירות לנשיאות קרא "לקהילת בית הספר, 'להושיט יד מברכת לשלום' לאנשים עם דעות שונות", והדגיש את הצורך ב"הבנה טובה יותר של עמדות שמרניות מסורתיות". כך שלא מדובר בעניין סטודנטיאלי; גם הנהלת 'קנדי' מודה בהטיה אידיאולוגית חריפה בבית הספר.
מה הסיכוי שהבעיה תיפתר? קרוב לאפס. הרוב ההומוגני יכול לייחל באופן תיאורטי לאיזון, אבל במעשה, בנקודות המכריעות – בעיקר תקנים לאנשי סגל קבועים – הוא יבחר כמעט תמיד בדומים לו. זו הטיה אנושית שקיימת כמעט בכל מסגרת חברתית, ומחקרים רבים מהשנים האחרונות מוכיחים שהיא רווחת בקהילה האקדמית לא פחות, ובמובנים מסוימים אפילו יותר, מבמסגרות אחרות.
לחממה הפרוגרסיבית הזו נשלחים הפקידים הבכירים שלנו בתור פרס ומסלול הכשרה. שם הם נטמעים, ללא כלים אינטלקטואליים שיאפשרו להם להתמודד עם האתגר, בסביבת לימודים שבה בעלי הסמכות והידע אחודים בהשקפת עולם פרוגרסיבית באשר לפוליטיקה, ערכים חברתיים ומדיניות.
עיצוב מחשבתי
הצלחתה של אינדוקטרינציה איננה לגרום למישהו לחשוב משהו מסוים, אלא לעצב את אופן המחשבה שלו ולהקנות לו עולם מושגי שלם, מערכת ערכים ואמות מידה שלאורן נקבעים כישלון והצלחה, מה חשוב יותר ומה פחות. זה קורה באופן מיטבי על ידי השתתפות בסביבה אינטלקטואלית הומוגנית, שבה דמויות הסמכות והידע אולי לא חושבות תמיד את אותו דבר – אבל כן באותו אופן ותוך שימוש באותם כלים.
בדיון שהתקיים השבוע בממשלה בעניין קרן וקסנר התבררה שוב אוזלת היד של שרים רבים בימין, המפגינים חוסר הבנה משווע בתפיסות העולם הרלוונטיות ובהשפעתם של רעיונות ושל הכשרה אינטלקטואלית. מדוע ששר ימני ירצה לשלוח את הפקידות הבכירה שלנו לסביבה אינדוקטרינרית שכזו? במה זה מועיל למדינה שמנהלי מערכותיה לומדים לחשוב על "מדיניות", "ערכים", "דמוקרטיה" ו"שירות ציבורי" כפרוגרסיבים מובהקים, עם מושגים, ערכים ואמות מידה שמאליים? ובמיוחד כשהכול עטוף באצטלה של "מקצועיות" ו"נייטרליות" "א־פוליטיים", שמעניקה לפקידות יומרה והצדקה להחליף את שיקול הדעת של הפוליטיקאים.
קרן וקסנר היא רק קצה הקרחון. שירות המדינה מנסה לשפר את השירות הציבורי וטוב שכך, אלא שלשם כך הוא משתמש במיקור חוץ נרחב, מלא או חלקי, שמפעילים ארגונים עם תפיסת עולם מובהקת כ'מנדל' או 'מעוז'. זה אולי זול, מהיר ופחות בירוקרטי, אבל למדינת ישראל זה רע, פוליטי, ועומד בניגוד גמור למה שהיינו מצפים מהשירות הציבורי.
תופעות דומות קיימות גם בצה"ל, שהכשרת קציניו נסמכת מאוד על האקדמיה הישראלית, שסובלת מאותה הטיה שמאלה. צה"ל אמנם הפסיק לשתף פעולה עם עמותות שונות בדרגים הנמוכים, אך עדיין משתף פעולה עם ארגונים אידיאולוגיים שונים בדרגים גבוהים יותר. חדשות רעות נוספות הן שמאז 2013 גם קרן וקסנר מעורבת בהכשרת קצינים רבים מדי שנה. וכל זה קורה תחת שלטון הימין.
התפיסות הפרוגרסיביות מחלחלות אל שירות המדינה וצה"ל, וערכיהן מופנמים במערכות. מי שעוסק בהן מזהה את ההשפעה בנקל, דרך המושגים והערכים שפקידים וקצינים מדקלמים כמעט מבלי משים. הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזו, שבה הממשלה מוסרת את הכשרת הפקידות לידי ארגונים שמטרתם הכמעט מוצהרת היא לעצב את המדיניות בישראל נגד רצונה, דרך השפעה על השירות הציבורי. מוסדות המדינה צריכים לנהל תוכניות בכירים משל עצמם – כפי שהיה בעבר – ולא לתת פתח להשפעה של גופים אידיאולוגיים שאינם חייבים דין וחשבון לאיש.
