הטוב
כל מדריך מתחיל לומד שבמשוב מתחילים מהחלק החיובי. אז בואו נתחיל מהחלק החיובי בהצטרפותו של אהוד ברק לסצנה הפוליטית האחרונה בישראל, וזה, קודם כול, העניין. אין ספק שאהוד ברק העיר את מערכת הבחירות המיותרת הזו והוסיף לה קצת פלפל. ממרום גילו וכיסאו בפנטהאוז היוקרתי, הוא יכול להשתעשע קצת, מה גם שמדובר באדם שניכר שיש בו חוש הומור.
השבוע הוא השתעשע. ירד לפלאפל התל־אביבי (והיוקרתי) שמעבר לפינה, הצטלם עם חבריו לרשימה בתנוחה עממית בכאילו, הצטלם עם העוברים והשבים והסתלבט על נתניהו, תוך שהוא חושף בטעות את פרטי כרטיס האשראי שלו עצמו. ברק מצליח להעלות את עצמו לסדר היום ולמשוך לשם נוספים. כמו בסרטון של 'אתגר הפקק', אז העסיק את הרשת ואת התקשורת במשך יום שלם. הוא הכתיב את הקצב. ברק בא עם סכין בין השיניים נגד יריבו הוותיק נתניהו, והסתער. הסקרים מעניקים לו עובר בקושי, אבל הוא ממשיך לערבל ולהתערבל.
עוד נקודה חיובית בהצטרפותו של ברק למרוץ היא העובדה שהוא מעיר גם את נתניהו. אחרי שניכר היה שהשתמשו ברוב (אם לא בכל) התחמושת הקמפיינרית נגד גנץ בסיבוב הקודם, היו צריכים דמון חדש. גנץ הוא פרווה. אפשר לנהל נגדו קמפיין, אבל גם אם הוא לא מתאים להיות ראש ממשלה, הוא עדיין לא "האיש הרע" שמנסים לצייר. בסוף, הציבור יכול לסלוד ממנו, אפשר לקרוא לו שמאל חלש, אבל הוא לא מעורר הרבה אנטגוניזם, בוודאי לא כמו שועלים ותיקים כמו לפיד או ברק.
אחת הבעיות החריפות בבחירות הקרובות תהיה אחוז ההצבעה. אנשים בכלל והימנים בפרט (הימין הרך) לא ירצו לצאת מהבית. יש לכך שלל סיבות, אבל גם היעדר תחושת הדחיפות או האיום. דווקא ברק הוא זה שמביא איתו את המראות האדומים של שנות התשעים ותחילת האלפיים, הוא מביא איתו זכרונות על אינתיפאדה ועל ויתורים והתרפסויות אין קץ. ולכן, דווקא ניצול נכון של התמודדות הדמון הגדול ברק יכולה להוציא את הימנים מהבית.
הרע
הפרשן האמריקני הבכיר תומס פרידמן כתב לפני שבוע טור שהוקדש כולו לאהוד ברק ולבחירות בישראל. "אלו יהיו בחירות מהחשובות בהיסטוריה של ישראל", כתב פרידמן בטורו האפוקליפטי ב'ניו־יורק טיימס', כשהוא תולה את כל תקוותיו בברק. "כשאהוד ברק נכנס, העניין הפלסטיני עלה מחדש לסדר היום", ניסח פרידמן את בלהותיי והבליע איום על המשך הקשר עם ישראל והתמיכה בה. "גם טראמפ וגם היהודים ברחבי העולם צריכים להתפלל שנתניהו יפסיד… כל יהודי שאכפת לו ממדינת ישראל יצטרך לבחור בחירה אתית אם עליו להמשיך לתמוך בישראל".
פרידמן כתב את תקוותיו – ברק אמנם לא יכול לנצח בבחירות, אבל כניסתו למרוץ תיקח את כל המערכת שמאלה במובן המדיני של המילה. וכמו בפעמים רבות אחרות, החלום המתוק של פרידמן הוא הסיוט שלנו.
ואכן, אהוד ברק עצמו סייר השבוע באריאל והבטיח לסמן גבול קבע תוך שנתיים מכינון הממשלה הבאה. הוא רוצה לשחזר את היציאה מלבנון. אין דרך אחרת לקבוע גבול קבע תוך שנתיים מלבד התנתקות שנייה ביהודה ושומרון, "אם נצטרך נבצע זאת בלית ברירה באופן חד־צדדי", אמר ברק. ואם בדרום לבנון הפקיר ברק באופן פושע את בעלי בריתה של ישראל, חיילי צד"ל, כאן הוא יפקיר בשר מבשרה, את המתיישבים.
זה העתיד של ברק: התנתקות. זה מה שמתפלל אליו תומס פרידמן, ומזה אנחנו צריכים לחשוש כמו מאש, גם אם היום הכול נראה כמו עתיד רחוק. המצב שברירי מאוד וקל מאוד לבצע צעדי התנתקות פזיזים, מסוכנים ובלתי הפיכים.
המכוער
כמה מכוער צריך להיות כדי להטיף לנו על דמוקרטיה מעומק הארון עמוס השלדים של ברק. בלי לגעת בחקירותיו של ראש הממשלה, הרשו לי להטיל ספק ולהביע דחייה מאדם שהוא עצמו עמוס בצדדים אפלים ותופס טרמפ על שמירת החוק ועל הדמוקרטיה כדי להשיג אהדה ציבורית.
"לכל אחד מאיתנו בחירה בין מדינת ישראל לבין מדינת נתניהו", מטיף ברק, "בין הריסתה של הדמוקרטיה הישראלית וגרימת נזק מכוון לשלטון החוק, לבתי המשפט ולמשטרה". זה אדם שהסתבך עמוקות בפרשת העמותות, חקירה שהסתיימה אמנם ללא כתב אישום, אך עם לא מעט חריקות, כולל בכירים ששמרו על שתיקה.
בעודו מדבר על החשיבות של שלטון החוק הוא סונט ביועץ המשפטי לממשלה, מאשים אותו במריחת תיקים וב"חרפה וביזיון" תוך שהוא מטיל דופי בניקיון הדעת של היועץ ומאיים בוועדת חקירה ממלכתית כצעד של חוסר אמון.
ברק הוא גם האדם שעשה עסקים (ועדיין עושה) עם פדופיל מורשע ומוכר, שהואשם בתקיפה מינית וסרסרות בקטינות, ג'פרי אפשטיין. השבוע שוב עלה הנושא לכותרות, כשה'דיילי מייל' הבריטי פרסם את תצלומו של ברק מחוץ לווילה של אפשטיין וטען כי האיש ניסה "לכסות את פניו". הוא גם מסרב לספק תשובות מינימליות על מענקי־ענק שקיבל מקרן וקסנר, בעבור מחקרים עלומים, חריגים מאוד בנוף של הקרן. מתוך המקום הזה, המעורבב בעסקים עם עברייני מין, הוא מעז להטיף לנו על הצורך בניקיון כפיים ועל הסכנה לדמוקרטיה הישראלית. תשמעו, זה לא ייאמן.
הרשו לי להוסיף לטוב, לרע ולמכוער גם את הבלתי צפוי. כבר נוכחנו לדעת שהטלות הרפש ההדדיות בפוליטיקה הישראלית לא תמיד יעידו על אי־שיתוף פעולה לאחר הבחירות. ובי מקנן החשש, שאם ברק יעבור את אחוז החסימה, אנו עוד עלולים למצוא אותו, שוב, בלשכת שר הביטחון.
