שתי אמירות אומללות חילץ מפיו שר החינוך הרב רפי פרץ, בריאיון שהעניק לדנה ויס. מאחת מהן – זו שעסקה ביחסו לטיפולי המרה – הוא חזר בו בפניית פרסה חדה: "טיפולי המרה הם דבר פסול וחמור", ואילו בשנייה הוא ממשיך להתבצר. עוד נגיע אליה. אבל תחילה ההתנצלויות בהרחבה.
יותר מדי פעמים, בטח יחסית לקילומטרז' הקצר של פרץ במגרש הפוליטי, הצליח יו"ר איחוד מפלגות הימין להתבטא בצורה בעייתית, שלא לומר טיפשית למדי, עד שלא נותרה לו ברירה אלא לחזור בו ולפרסם התנצלויות והבהרות שינסו למזער את הנזקים.
פרץ השווה את מצעד הגאווה למצעד של שונאי כלבים, ולאחר מכן התנצל באומרו כי הוא "מכבד כל אדם באשר הוא אדם". הלאה. במהלך סיור בדרום תל־אביב אמר פרץ כי "הדאגה למהגרים היא תעודת כבוד" אבל חזר בו לאחר מכן בטוויטר כשאמר כי "למסתננים אין מקום בישראל, צריך לעשות הכול כדי להוציאם מכאן כמה שיותר מהר". האמירה הראשונה דווקא הייתה אנושית ומלאת אמפתיה, אבל לפרץ, טירון פוליטי, לא היה מושג שבמפלגה כמו איחוד הימין אסור להביע אמפתיה למסתננים ולכן הוא נאלץ לחזור בו.
הלאה. בראיון שנתן לנו ב'מקור ראשון' אמר כי הוא "לא פוסל את גנץ", ולא שלל את האפשרות שיישב בממשלתו – וחזר בו לאחר מכן.
בישיבת ממשלה לאחרונה קבע השר כי התבוללות יהדות ארה"ב היא כמו "שואה שנייה". יותר מאוחר פרסם כתבנו צביקה קליין כי פרץ הבהיר את התבטאותו ביחס להתבוללות בקרב יהודי התפוצות והתנצל: "מתוך חרדה עמוקה לגורל העם היהודי השתמשתי במילה 'שואה', ביטוי שבא לבטא את עומק הכאב, וייתכן ולא היה במקומו". וכמובן, הדובדבן שבקצפת, האמירה ביחס לטיפולי המרה, והאקרובטיקה המטורפת שנדרשה כדי לחזור בו מ"עשיתי טיפולים כאלו" ל"דבר פסול וחמור".
אפשר להיות סלחנים. לחייך בהבנה. לומר "נו, הוא טירון פוליטי, הוא עוד לא למד את העבודה". אבל נראה שבכל סוגיה שבה הוא נדרש להתבטא, מעבר לבחירת מילים לא טובה ולחוסר ההפנמה שכל מילה יכולה להבעיר את מהדורות החדשות לכמה ימים, לפרץ אין כמעט הבנה בסוגיות הבסיס שהימין עסוק בהן – משפט ובג"ץ, יהודה ושומרון, סיפוח, ריבונות והמנהל האזרחי, סוגיית המסתננים וחוק המסתננים, יהדות התפוצות, נושאי דת ומדינה ועוד.
הימין החרד"לי שבוי בקונספציה שמספיקה "רוח גדולה" כדי להוביל את הספינה, שדרוש מנהיג רוחני בתוך הכנסת, שהדרך שבה ראוי לבחור את מי שיעמוד בראש המחנה היא לשוות לנגד עינינו איזה מנהיג היינו רוצים שילדינו יישאו אליו עיניים – אבל הכנסת היא לא מחנה בני עקיבא והחיים הם לא רק חיבוקים עם חיילים ומפונים בגוש קטיף. פוליטיקה היא עולם קשוח, שיש בו כללי משחק ועבודה. שצריך לדבר את השפה שלו באופן שוטף, או לפחות לא לגמגם אותה ולהתנצל ולהבהיר כל כך הרבה. ובמציאות שבה אנחנו חיים – לא הקומה העתידית של עם ישראל שעליה חולמים אותם רבנים – מה שנוצר הוא רושם שמדובר בציבור מנותק, או שלכל הפחות מנהיגיו מנותקים. צאו ולמדו, רוח צריכה ארגז כלים.
ימי החסד של פרץ תמו, ואין מנוס מלומר את האמת. פרץ לא מתאים. לא מתאים לפוליטיקה, לא מתאים להיות מספר אחת ברשימת איחוד הימין ולא מתאים למשרד החינוך. הוא קפץ גבוה מדי ומהר מדי, ולא כל מה שמתאים לעולם החינוך ולמכינה הנפלאה שהוא הקים מתאים לעולם ששם בחוץ, שדורש מיומנויות מורכבות שלא נמצאות בסל שלו. ואף שפרץ הוא אדם טוב וערכי, ולמרות תחושת השליחות הכנה שמפעמת בו, כפי שהסביר את המניע שלו להיכנס למגרש הפוליטי בריאיון שנתן לנו במקור ראשון, "ותישאני רוח ואשמע אחריי קול רעש גדול", עדיף שתישאו רוח למקום אחר. הרחק מהפוליטיקה.
מבולבלים
וזה מוביל אותנו לאמירה השנייה של פרץ בריאיון לדנה ויס. ויס בחוכמתה הרבה הצליחה להפיל את פרץ לתוך מלכודת. תחילה היא שאלה אותו מדוע לא יפנה את המקום הראשון לאיילת שקד שבכוחה להביא עוד שניים־שלושה מנדטים, והוא השיב שעליו להיות נאמן לקהל הבוחרים שלו, ותירץ זאת באמירה שמאחר ששקד איננה בת הציונות הדתית, אין היא יכולה להיות בעמדת ההנהגה. זו אמירה הזויה. אני בטוחה שפרץ עצמו, כאזרח, לא היה נמנע מלהצביע למפלגת ימין שמאחדת דתיים וחילונים ששקד עומדת בראשה. בכל אופן פרץ אמר ש"לא הכול זה עניין של מנדטים". כלומר, יש דברים מהותיים ועקרוניים שהם יותר חשובים מעוד מנדט, או כמה.
כעת, כשוויס שאלה אותו מה לו ולכהניסטים וכיצד הוא יושב איתם בחדר אחד, השיב פרץ שמתוך אחריות לאומית אסור לאבד שום קול מקולות הימין. "אני מבולבלת", השיבה לו ויס. האם המטרה להשיג כמה שיותר מנדטים תקפה רק כשמדובר בכהניסטים ולא כשמדובר על אישה מוכשרת כשקד עם רקורד מוכח? גם אנחנו מבולבלים, דנה, גם אנחנו.
וראו מה קרה ואיזה מין פלא הוא, עיניהם של בני הציונות הדתית, או יותר נכון עינו של מי שעומד כיום בעמדת ההנהגה של הציונות הדתית, שמתיימר ללכת לאורו של הרב קוק, שהייחוד הגדול שלו היה בכך שהצליח לראות את הגאולה – גם דרכה של הציונות החילונית העובדת והחלוצית, לפתע פתאום הסתמאו. פתאום בלתי אפשרי לראות עין בעין את הגאולה שאחיהם החילונים יכולים להביא איתם.
משה סמילנסקי, מנהיג ציוני וסופר, תיאר במאמר לזכרו של הרב קוק כיצד הרב יחד עם פינחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל וממנהיגי היישוב, חלמו להקים מפלגה משותפת: "שני המנהיגים האלה, הרחוקים כל כך זה מזה, הגו וחשבו יחד, שוב פעם, מחשבה נאצלת אחת: איחוד כל היישוב על כל מפלגותיו. רעיון שלא יכול היה להתגשם, כי הדור לא היה ראוי לכך. הם חלמו על מפלגה אחת גדולה, 'עם ישראל'".
מה שהיה נשמע מהפכני לפני כמעט מאה שנים, מפלגה דתית־חילונית, נשמע כמו הדבר הכי מתבקש, הכי פשוט, הכי נכון. אבל לא, נראה שהדור עדיין לא ראוי. או שהמנהיגים שהוא בחר לא ראויים לחיבורים כאלה. לא כי אי אפשר שאישה חילונית תעמוד בראש רשימה משותפת, אלא מכיוון שכאשר הקנאה, התאווה והכבוד הם אלה שמנחים את האדם, זה באמת לא יכול לקרות.
