טראומת בחירות 92' מזוהה אצל הימין עם הסכמי אוסלו, אבל החרדות הקיומיות של המחנה שמצא את עצמו אז בספסלי האופוזיציה החלו הרבה לפני שנודע על המגעים החשאיים בין ממשלת רבין לנציגי אש"ף. כבר עם השבעתה של ממשלת ישראל ה־25 התחלחל הציבור הימני והדתי משיבוצה של שולמית אלוני לתפקיד שרת החינוך והתרבות. הרבה לפני מירי רגב, הרבה לפני הרב רפי פרץ, עמדת ההשפעה על ילדי ישראל ועל התרבות כאן נמסרה לאישיות שנויה במחלוקת פי כמה, נציגת הקצה הפרובוקטיבי ביותר של החברה. אלוני התגרתה להכעיס במגזר החרדי, כשעוד בשנות השמונים השמיעה אמירות דוגמת "החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית"; היא סלדה ממתנחלים, לעגה לשומרי מצוות, והייתה חתומה על שורה של אמירות קשות גם כלפי קציני צה"ל. לשר הביטחון אריאל שרון קראה "רוצח", וכך גם לשאול מופז בהמשך; היא טענה שיש להעמיד לדין את דן חלוץ, ואם לא בארץ אז למשפט בינלאומי; ובמהלך נאום במכללה לביטחון לאומי היא פנתה לקצינים הרבים בקהל, והכריזה שידיהם מגואלות בדם.
רק מה, היא לא דיברה על טיפולי המרה. להפך, בהתאם לתפיסתה היא לחמה לטובת הקהילה הגאה כשזו טרם כונתה כך בארץ, ונישאה על כפיים. המגזר הדתי התחלחל, אבל הערוצים הממלכתיים – שבראשית שנות התשעים היו כמעט היחידים – התגאו בשרת החינוך ונהנו מכל זעקה נואשת שעלתה מדלת העם השמרנית. התקשורת לא העלתה בדעתה לקרוא לפיטורי פוליטיקאית שדיברה במובהק אל חלק אחד בלבד של אזרחי ישראל, אגף שזכה בבחירות ב־12 מנדטים מכובדים אבל קיצוניים להחריד. חבריה למחנה לא הרהרו בקול רם על התאמתה לתפקיד משפיע שנוגע ברבבות תלמידים שחינוכם רחוק כל כך מתפיסותיה.
לבסוף הפה הקולני של יו"ר מרצ סיבך אותה עם הקשת הרחבה והגדולה של חובבי היהדות בישראל – מהחרדים ועד למסורתיים. "בכל העולם מלמדים אבולוציה, רק אצלנו מכניסים לראש של הילדים שהעולם נברא בשישה ימים", אמרה אלוני, ובעקבות זאת נאלצה לפרוש מתפקידה לאחר כהונה בת עשרה חודשים בלבד. אל חשש, שרת החינוך והתרבות לשעבר הגיעה מהר מאוד לתפקיד שרת התקשורת, ובהמשך גם קיבלה את משרד המדע והטכנולוגיה שהתפתח למשרד המדע והאמנויות. את מקומה במשרד החינוך תפס אמנון רובינשטיין, איש מפלגתה. מאז כבר נכנסה האבולוציה לספרי הלימוד, דווקא תחת כהונתו של שר חינוך הנושא תואר רב, שי פירון.
הרבה לפניו איישו כמה אנשי שמאל קיצוני את המשרה. ראשון להם היה יוסי שריד – איש מוכשר, רהוט וחד, שיחסו לדת ולמתנחלים לא היה מעודן מזה של אלוני, חברתו־יריבתו לתפיסה האידיאולוגית. כשר החינוך הוא ביקש להכניס לתוכנית הלימודים את שיריו של מחמוד דרוויש, חבר הארגון לשחרור פלסטין. את תפקיד שרם של תלמידי ישראל כולם – כולל אלו שפקדו את ספסלי רשת "אל המעיין" הש"סניקית – קיבל שריד זמן קצר אחרי שקרא לרב עובדיה יוסף "פרא אדם" ו"נשמה רעה". גם במקרה הזה לא הזדעקו מרה כל מי שצעקו השבוע את צעקת הלהט"בים נוכח חצי משפט לא חשוב ולא חריף במיוחד של השר הנוכחי.
יולי תמיר, שנכנסה למשרד החינוך בחורף 2006, פרעה גם היא את חובותיה למחנה. היא יצאה למלחמה נחרצת נגד מסגרת השירות הלאומי לבנות דתיות, וקיצצה בחדות את תקצוב שיעורי ההעשרה ביהדות. יחסה לדת ולמסורת היהודית היה רק הצצה קטנה לתוכנית הפעולה שלה. כדי שלא יהיו ספקות באשר לעמדות המדיניות הראויות למערכת החינוך, החליטה תמיר שבספרי הלימוד יסומן קו ירוק בולט בתוואי שמכונה קווי 67'. עשרות אלפי תלמידים מהצד המזרחי של הקו בוזו על ידי השרה הממונה, אבל הרחש היחיד נגד הצעד הזה בא מכיוון הוריהם ומחנכיהם. תמיר לא הועברה מתפקידה; היא שמרה על מעמדה במשך שלוש שנים, כשהיא מעידה על עצמה בצניעות ובשפה ספק־חינוכית: "אני מנקה את הזבל והח־־ שהשאירו קודמיי".
החינוך הדתי אולי נחנק תקציבית כשעל הברז ישבו סולדי תפיסתו, אבל הוא היה חזק מהם. מורשתו לא הייתה תלויה בשרטוטיה של שרת חינוך כזו או הגיגיה הבוטים של אחרת. אנשי הימין והדתיים המשיכו להעניק לילדיהם את החינוך שבו האמינו, גם אם נאלצו להידחס בכיתות צפופות. גם השמאל החילוני – אם להכליל קשות – לא שינה את עמדותיו בעקבות שלוש הקדנציות של זבולון המר או של שרים אחרים שכיהנו במשרד החינוך בממשלות הימין. קריאות ה"הדתה" המבוהלות משמץ לימודי היהדות שעוד נותר בחינוך הממלכתי, מתעלמות מרבבות מסורתיים שכמהים לחומר הלימוד הבסיסי הזה עבור ילדיהם, אך חשוב מזה: הן מוצדקות הרבה פחות מטלטלות הימין והדתיים, שעה ששרי השמאל תפסו את המושכות ורמסו אותם תחת פרסות סוסיהם הדוהרים מערבה מכאן.
לא תענוג גדול לראות את נבחריך נאלצים להסתפק בקריאות ביניים חסרות מעוף מהספסלים האטרקטיביים־פחות של הכנסת. קשה עוד יותר לראות את החברים הקוטביים לעמדתך מאיישים עמדות מפתח בשולחן הממשלה. אבל זהו קולה של הדמוקרטיה, והרוב המכריע יכול לאפשר לקבוצות מיעוט לשבת במוקדי השפעה, מתוקף חיבורן לעולם הערכים שלו.
הרב פרץ אינו מופת של התנהלות פוליטית, וראוי היה שיוותר על המעט שאמר השבוע בעניין טיפולי המרה לחד־מיניים. הבחור הצעיר שמכהן לצידו כשר מטעם אותה סיעה יכול ללמד אותו לא מעט על אורחות החיים הפוליטיים ועל שיח מותאם לשפה כלל־ישראלית מודל 2019. ובכל זאת, לא השר פרץ הוא הבעיה. הגבה המורמת לא צריכה להיות מופנית אליו, אלא למי שבוחר במודע להציג לשר חינוך שאלות בנושאים שלא רלוונטיים לתפקידו.
דעתו של רב בישראל נוכח נטייה שנוגדת את הכתוב בתורה לעולם לא תתיישר עם המודרנה. ממש כפי שאתאיסט שישב באותו כיסא לעולם לא ישבח את סיפורי הבריאה או האמונה הדתית. אך אלה ואלה יכולים לכבד ולהכיל את מי שחושבים אחרת מהם, מחנכים אחרת מהם. הם יכולים לעשות עבודה מצוינת בלי לפגוע באיש – לא תקציבית ולא חינוכית. דנה וייס, שראיינה את השר פרץ, יודעת היטב שהוא לא יפלה חד־מיניים במערכת, לא ישאל על נטייתם ולא יתעסק בנושא במסגרת תפקידו. גם הצופים והפוליטיקאים שהתנפלו על הריאיון כמוצאי שלל פדיחיוני רב, יודעים זאת היטב. הרב פרץ יתייחס לכולם בשוויון מלא ובאהבה, כפי שהוא יודע לאהוב את תלמידיו שלו ותלמידים רבים אחרים שהוא חולק עליהם במגוון תחומים.
פרץ היה צריך לענות לווייס כי הוא שר החינוך של כל תלמידי ישראל, ללא הבדל דת, גזע והעדפות מיניות. וייס מצידה, במקום להצטרף ללהקת ה"בואו נפיל פוליטיקאים בלשונם ונאדיר את עצמנו בכותרות", הייתה יכולה לוותר על מניפולציה שאולי מייצרת כותרת והמולה סביבתית, אבל רלוונטית לדיון הרבה פחות מפניני אלוני־שריד־תמיר.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
