כדי להבין את מצבו של נתניהו כיום ואת יכולתו להרכיב ממשלה אחרי הבחירות הקרובות, יש לאמץ נוסחה פשוטה לניתוח התוצאות של מערכות הבחירות האחרונות: גוש ימין מינוס ליברמן.
בשנת 2015, גוש ימין מינוס ליברמן הגיעו ל־61 מנדטים. ליברמן החליט לא להיכנס לממשלה ברגע האחרון, בנט ושקד ניצלו את הרגע כדי לקבל תפקידים נוספים, וממשלת 61 קמה.
בשנת 2019, בבחירות אפריל, גוש ימין מינוס ליברמן השיג רק 60 מנדטים, נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ופיזר את הכנסת.
בסקרים האחרונים לקראת בחירות אוקטובר 2019, גוש ימין מינוס ליברמן מצליח להביא רק סביב ה־55 מנדטים. המגמה ברורה, המספרים פשוטים: מ־61, ל־60, אל ה־55. אלה הם המספרים של ממליצי ה"ברזל" של נתניהו, והם, נכון לעכשיו, במגמת ירידה.
זו תמצית הבעיה. כי גם אם אין מעבר מתוך גוש הימין אל גוש השמאל, ישנה דליפה קשה ממחנה ממליצי נתניהו למחנה "לא נמליץ" או "אולי נמליץ על נתניהו". גם אם נתניהו יצליח למנוע מצב שבו מפלגות ימין יבזבזו קולות, זה לא יספיק. האתגר הגדול יהיה הבאת מצביעים מהגוש השני, או ליתר דיוק: הבאת מצביעים "פריכים" מכחול־לבן אל הליכוד. נקרא להם "הגנצים הפריכים".
ומי הם הגנצים הפריכים? הם מחפשים שינוי אבל גם נורמליות. הם רוצים משהו חדש, אבל גם לא רוצים להחריב את הקיים. הם לא שמאלנים, הם לא ימין קיצוני, והם נודדים בין מפלגות בקלות. הפריכים הם לא שונאי נתניהו באופן קטגורי, כמו אחרים ממצביעי כחול־לבן, שאינם קהל יעד; יש הרבה סוגים של מצביעי כחול־לבן, ונתניהו לא צריך את כולם איתו. גם 10% מהם, הפריכים, יספיקו לו כדי לשנות את התוצאה. בהם ורק בהם נעסוק במאמר זה.
קמפיין "גנץ שמאל חלש מסוכן" מהבחירות הקודמות לא יעביר את מצביעי כחול־לבן לליכוד. הוא רק ישכנע את המשוכנעים ויבצר אותם בעמדתם. קמפיין כזה אולי יוציא מצביעי ליכוד מהבית, אבל לא יוציא מצביעים מכחול־לבן מהגוש. בכלל, לפוליטיקאים יש נטייה לעשות קמפיין הפונה לבייס, מסיבה פשוטה – הם הבייס של עצמם. הרבה יותר מורכב לעשות קמפיין הפונה לפלח ששווה שלושה מנדטים למשל. לפעמים הם שיכריעו את הבחירות.
אז מה עושים? בקמפיינים פוליטיים ישנו משפט מפתח משמעותי לכל מועמד: אם אתה לא יכול להביא את המועמד אל הנרטיב, הבא את הנרטיב אל המועמד.
הנרטיב של הבחירות הנוכחיות, נכון לעכשיו, הוא דת ומדינה. מדינת הלכה. המרה והדתה. זוהי אחת הזירות הבלתי נוחות ביותר לנתניהו. היא חוצה את מחנהו, מפלגת את מצביעיו, יוצרת חתכי רוחב בבטן הרכה של מחנה הממליצים הפוטנציאליים, ומרחיקה אותו מהקמת ממשלה.
אל הנרטיב הזה נתניהו לא ירצה להיכנס, ובצדק.
אבל ישנו נרטיב נוסף, שאותו נתניהו טרם ניסה. אם ייצור מדד נוסף ויצליח בו, הוא יעביר מצביעים אליו. זהו מדד ה־stability מול מדד ה־chaos. יציבות מול אנרכיה.
הסבר: גם מצביעי כחול־לבן הפריכים מכירים בכך שבשנות נתניהו המדינה המשיכה להתקיים. שנעשו בתקופה זו דברים משמעותיים. יש יתרון גדול למוכר והידוע. לא לחינם הקפיד גנץ לומר בקמפיין הקודם "תודה על מה שעשית, אנחנו נמשיך מפה". גם הוא ידע שביטול הישגי נתניהו לא יהיה אמין. הוא ניסה להגיד תודה ושלום. זה כמעט הצליח לו.
התמיכה הציבורית בבני גנץ לראשות הממשלה מול נתניהו חלשה יותר. הרצון של בוחרי כחול־לבן הפריכים להחליף את נתניהו, לעשות שינוי, קיים. אבל, וזה אבל גדול, הוא לא במחיר שקט נפשי. לא במחיר אנרכיה.
שוו בנפשכם, אילו היה המצביע הפריך מכחול־לבן נשאל שאלה פשוטה: מה אתה מעדיף, בני גנץ ראש ממשלה מחר, או בנימין נתניהו ראש ממשלה ובני גנץ שר בכיר שיצבור ניסיון ויוכל להתמודד על הנהגה בהמשך. מצביעים לא מעטים מכחול־לבן היו בוחרים באפשרות השנייה. זהו קהל המטרה של נתניהו. הם יכולים להיות הדלתא בין ניצחון להפסד.
עדיין לא יכול
נתניהו צריך לשדר שבחירה בכחול־לבן היא בחירה בחילופי שלטון ברוטליים, באבחת חרב. הוא צריך להסביר ל"פריכים" שאחרי עשר שנות שלטון רצופות, החלפה של ראש הממשלה בבני גנץ, נטול הניסיון הפרלמנטרי והפוליטי, היא צעד אחד רחוק מדי. לא כי גנץ לא יכול, אלא כי גנץ עוד לא יכול. זה כל ההבדל. נתניהו צריך לבנות למצביעי כחול־לבן הפריכים אופציה חלופית: בחירה בליכוד, שיכניס את בני גנץ לממשלתו, ימנית ככל שיתאפשר, שתיתן לגנץ הזדמנות לצבור ניסיון ויכולת להגיע בשל יותר להנהגה.
לא משנה מה נתניהו רוצה או מה יקרה בפועל, כרגע השאלה היחידה העומדת בפניו היא איך מעבירים את המנדטים במשאיות, שלא לומר באוטובוסים, מגוש לגוש.
מצביעי כחול־לבן הפריכים רגילים לנתניהו, הוא ליווה אותם בעשור האחרון לחייהם. הוא צרוב להם ברגעים שמחים, עצובים, נוסטלגיים. אבל גם אם א־לוהים בעצמו היה עומד בראש המדינה, אחרי עשר שנים כבר היה מי שמציע להחליף אותו.
לכן, הפריכים יצטרכו לקבל מסר ברור: הצבעה לנתניהו היא יציבות, הצבעה לגנץ היא מתכון לאנרכיה. הצבעה לנתניהו היא הצבעה לגנץ אבל בתפקיד אחר, במינון אחר, בחדירה טבעית יותר לחיים הציבוריים. לעומת זאת, הצבעה לגנץ היא גירוש נתניהו כאן ועכשיו.
לשם שינוי, הקמפיין של נתניהו לא צריך להתמקד בבייס, שלא זז ממנו לשום מקום. הוא צריך לפנות אל הפריכים.
נתניהו הוא פוליטיקאי פייטר. לא מומלץ להיכנס לקו האש שלו. רק שלפעמים, גם פייטרים שוכחים שהמלחמה היא טקטיקה ולא המטרה. אפשר גם להרוג ברכּות, בנדיבות, בחדירה אל מחנה היריב ופגיעה בנקודת החוזק שלו. לפני חודשים לא רבים בני גנץ חלם להיות שר החינוך של ישראל. המציאות גלגלה אותו לבקש הרבה יותר מזה. לפעמים, נתניהו ישמח להגיד לו, לפעמים חלומות מתגשמים.
