האווירה בחדר הייתה דחוסה ומעיקה. כבר כמה שנים הם נפגשים בדיסקרטיות, מדי חודש, חבורת אנשים ונשים בכירים משלל תחומי החיים – ביטחון, כלכלה, חברה – כולם שייכים לשמאל הישראלי לגווניו, כולם בעלי תחושת מחויבות עמוקה לשמירה על הישראל הישנה והטובה שהייתה כאן עד שהאספסוף הנבער החל להביע את דעתו ולהעניק לימין ניצחון אחרי ניצחון, בחירות אחרי בחירות.
המטרה: הצלת המדינה. בהתחלה, מקצתם עדיין זוכרים, היה זה גם מפגש חברתי משובב נפש שבו לצד אסטרטגיות וטקטיקות להחזרת המדינה לידיים הנכונות נכחו גם הומור לא רע ותקרובת ערבה לחך המשתתפים, מעשי ידיהם להתפאר. אבל מאז ההפסד בבחירות נעלמו כל אלה, ונדמה שמרה שחורה נפלה על כולם. הכינוסים קיבלו אופי של מצב חירום, ובד בבד גם נעשו תכופים יותר. במערכת הבחירות הבאה, שנחתה בהפתעה, אסור להפסיד, הם ידעו. הפסד כזה הוא קץ הדמוקרטיה, אבל הפעם באמת.
גם הפעם נפתח הכינוס בהקראה של מאמר המערכת של עיתון המחנה, הארץ. לפי התקנון, קודם קראה את המאמר אישה, ואז קרא אותו גבר. "לכל מגדר האינטרפרטציה שלו לכתוב, ואין אנו מעוניינים למשטר את השיח", הוסבר הנוהל בסעיף 7 ג'. כמה מיושבי החדר, דתל"שים שבצד הורדת הכיפה עברו צד גם במפה הפוליטית, התנדנדו קדימה ואחורה באופן בלתי רצוני בזמן הקראת המאמר. "קל להוציא את האדם מהדת, קשה להוציא את הדת מהאדם", הם נהגו להתנצל בחצי חיוך לאחר שהעירו להם על המחוות הגופניות המוזרות.
"חברים, אכלנו אותה גם עם אהוד", פתח בלי הקדמות מיותרות מארח הכינוס. "מי היה מאמין שהוא ייפול בשטות הזאת של אפשטיין, לעזאזל", הוא דפק על שולחן בתסכול, והביט בעיני חבריו. "אני יודע מה חלקכם חושבים. אכלנו אותה בפעם שעברה עם שלושה רמטכ"לים שלא הביאו את התוצאה הרצויה. עכשיו עוד רמטכ"ל הפיל אותנו. הכי קל יהיה לנטוש את האסטרטגיה שהוסכמה פה אחד עם ייסוד המפגשים הללו. אני יודע שמראש היו כאלה שלא אהבו את הכיוון הזה, אבל אין שום ברירה: כל המחקרים והסקרים אומרים שרק קצין בכיר מאוד במילואים יכול להביא לשמאל קולות מהימין. אני לא רוצה אפילו לפתוח את זה לדיון. אין הרבה זמן, קדימה, חייבים למצוא מישהו. ומהר. המדינה נוזלת לנו מבין האצבעות".
הרצים יצאו דחופים, והנוכחים החלו להפעיל את כל הקשרים שלהם. רשימות של יושבי שולחנות מטכ"ל הועברו בקבוצת הוואטסאפ הסודית. בסוף, לקראת הפגישה הבאה, הועלו לדיון חמישה שמות. "אדיר מועלם־כהן", הציג היו"ר את תמונת האלוף שנגלתה על הקיר באמצעות המקרן הזעיר, "מזרחי, אלוף שני פיקודים, כיום איש עסקים מצליח". ידה של אחת המשתתפות הורמה: "מצטערת, אבל ביררתי עליו. יש לו עניין לא ברור עם חיילים המשרתים תחתיו. אחיינית של שכנה שלי הייתה אצלו בלשכה וטענה שהוא היה נוהג לומר בכל פעם שהגיע ללשכה 'בוקר טוב בנות, בוקר טוב בנים', באופן לא נעים, מסליל וממגדר. יש לי תחושה שזה לא ייגמר טוב איתו".
היו"ר נאנח. הוא ידע שאין שום סיכוי שמועלם־כהן יעבור לשלב הבא. "קדימה, הבאה בתור היא תא"ל דבורה אשת־הרן־אלמוזלינו, קצינת ח"ן של פיקוד העורף. אמנם רק תא"ל אבל היינו חייבים לשלב אישה בין המועמדים". נהרה רגעית נחתה על היושבים בחדר. התחושה הזאת שהנה, למרות הקושי ושעת הדחק, אנחנו שומרים על צלם אנוש ולא מדירים נשים כמו מי שברגעים אלה ממש הורסים את המדינה. "אבל", נשמע מרחוק קולו של אמן מיצג מאוד לא ידוע אך נחשב בתחומו, "היא קרובת משפחה של יוסי הרן־אלמוזלינו. לא נשמע לכם מוכר? קראתי בדה־מרקר שהוא פקיד בכיר באוצר שמתנגד להטלת מס על ייבוא פירות וירקות לא אורגניים. בעיניי זו תהיה חרפה וחוסר התחשבות קיצוני שלנו במאבק הגלובלי לשמירה על הכדור. איך נוכל להציב בפרונט קרובת משפחה של איש ארור כזה?"
המועמד השלישי, בכיר באמ"ן לשעבר, נפסל כמעט ברגע ששמו עלה על דל שפתי היו"ר. מישהו מהנוכחים שלף מיד תמונה שלו מגוגל נפגש עם הורים לחיילים חרדים באיזה סיום קורס. "מי שמצטלם ככה מחייך עם חרדים, לעולם לא יוכל לממש אפילו עשירית מהאג'נדה שלנו", סיכמו החברים ועברו לשם הבא.
אלוף אורי זינגרבוים (זיגי) נראה כבחירה המושלמת. גר בצפון תל־אביב אבל נחשב לאיש שטח, בעל חיוך של מיליון דולר ופנסיה תקציבית בערך באותו הסכום, הכיר את רבין אישית ומעולם לא התלכלך בשום עניין שיכול לסבך את המשימה. "נו, למישהו יש משהו על זיגי?", שאל היו"ר בלאות. "כן, האמת שכן", נעמדה הפעילה החברתית המרשימה, ששותפה למיזם מתחילתו. "יש לכם את זה ביותר אשכנזי? אולי מספיק כבר עם הבשר הלבן הזה, וסליחה, כן, אבל לי מותר לומר את זה, אני חוויתי מספיק השפלה על רקע השפלתי בחיי. זיגי לא יהיה הראש שלי, ואני רוצה לשמוע גם אשכנזים שתומכים בי. עכשיו!". מחיאות כפיים מהוססות נשמעו בחדר.
אף אשכנזי לא הרשה לעצמו להיראות גזען כמו אלה מהימין. לאט־לאט מחיאות הכפיים התגברו, עד שהיו"ר הבין כי עליו להציג את השם החמישי. הוא היה אלוף לא מוכר במיוחד, אבל נודע כאדם סימפטי וטוב לב. תמונתו הוצגה לנוכחים, ובאופן מפתיע לאיש בחדר לא הייתה מילה רעה לומר עליו. "וואלה, האמת שזה לא רעיון רע בכלל", אמר מישהו, ובתוך כמה דקות הובעה הסכמה מקיר לקיר. זה האיש!
הגיע הרגע הגדול. בנוכחות כולם הרים היו"ר את שפופרת הטלפון הקווי והתקשר לאלוף הנבחר. "הלו", נשמע קולו הסמכותי והבטוח מבעד לרמקול המכשיר. "שלום לך", אמר היו"ר בקול רועד קמעה, "כידוע לך, מדובר בשעת חירום. כולנו חייבים להתגייס בשביל להציל את המדינה. אנחנו זקוקים לעזרתך במערכת הבחירות הקרובה".
"בהחלט" ענה האלוף, ועיני הנוכחים החלו מצטעפות. "בוודאי שאצטרף למאבק. אסור לתת להם לנצח. אמנם חשבתי שביבי יתקשר אליי בעצמי, אבל גם אחד העוזרים זה מספיק טוב. אז מתי אמרתם הפגישה שלי עם ראש הממשלה?"
