המסר של יחימוביץ': סיכוי קטן למהפך

ביום שלמחרת ההודעה על פרישתה מפוליטיקה סיפרה ח"כ שלי יחימוביץ' לכולם שהיא חשה הקלה עצומה, ושהיא שלמה לחלוטין עם החלטת הפרישה. מי שמכיר מקרוב את יחימוביץ' יודע שההתלבטויות על פרישה אפשרית מהפוליטיקה מלוות אותה יותר משנה, הרבה לפני הבחירות שעברו. לפני שנתיים היא התמודדה על ראשות ההסתדרות מול אבי ניסנקורן, לפני שנה דחתה הצעות להתמודד על ראשות עיריית תל־אביב. היא ראתה בעצמה שחקנית בליגה הלאומית של הפוליטיקה. תמיכתה הבלתי מסויגת באבי גבאי שרטה אותה, וייתכן שהייתה אחת הסיבות לדחיקתה למקום השלישי בפריימריס, והצבתה במקום החמישי ברשימת העבודה בכנסת היוצאת.

רשימת מספידיה חצתה השבוע גבולות פוליטיים של ממש. מי לא הביע צער על פרישתה? משה כחלון, משה גפני, איילת שקד ועוד רבים וטובים. בנימין נתניהו, שיחימוביץ' הייתה מהמבקרים הבוטים והחריפים ביותר שלו, התעלם. גם בחברות הדלק והגז בוודאי לא הזילו דמעה. הח"כית הפורשת ניהלה סדרת מאבקים חריפים מולן.

יחימוביץ' העזה לעשות השבוע את מה שרבים לא עושים: קודם כול לומר אמת, ולהודות שעייפה, ושיכולתה להשפיע קטנה עד אפסית. זה מהלך שפוליטיקאים מתביישים לעשות. וגם – היא הולכת הביתה בלי לחפש מסגרת פוליטית אחרת. אבל חוץ מהפן האישי של פוליטיקאית חרוצה מאוד, בולטת בכנסת ומושחזת לשון, יחימוביץ' מאותתת איתות משמעותי ולא פשוט למחנה שלה. המסר בפרישתה הוא שהסיכוי למהפך פוליטי קטן מאוד.

לא רבים זוכרים שפעם היא התמודדה מול נתניהו. בשבע ההתמודדויות הקודמות שלו ניצבו מולו רבים: שמעון פרס, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט, ציפי לבני, יחימוביץ' ויצחק הרצוג. כמעט כולם יושבים עכשיו על הספסל.

עברו בעקבותיו
ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. נתניהו נוקט את הכלל העתיק הזה כבר שלושה עשורים. השבוע השתמש בו ברק כשניסה להפוך את הקערה על פיה, ולצייר את ראש הממשלה ומקורביו כחגורת הגנה על סוטים ועברייני מין. במופע האימים שלו לא חסך ברק מילים כדי לתאר את נתניהו וסביבתו. הוא לא קימץ בתיאורים לא מחמיאים על בנו של ראש הממשלה ("זנאי"), על נתניהו עצמו, ועל מקורבו נתן אשל.

כשברק שב למערכת הפוליטית הוא לא שיער שיחסיו עם איש העסקים המורשע בדין, ג'פרי אפשטיין, יהיו אחד הנושאים החמים שיתמודד עמם. אבל העבר, כידוע, יכול לתעתע, ולהגיח בזמנים הכי פחות נוחים. ברק נאלץ עכשיו להדוף רמיזות וטענות ולהשיב שוב ושוב על שאלות בעניין יחסיו עם אפשטיין, שכלל אינו מוכר למרבית הישראלים. הליכוד והעומד בראשו נהנים כמובן לחבוט ללא רחם בראש הממשלה לשעבר.

פעם דרשו פה שקיפות, אך לא עוד. מי שניחן בזיכרון לא ארוך במיוחד יודע שבמהלך מערכת הבחירות לנשיאות נדרש כל מועמד לפרט את מספר הדירות שברשותו. זה, כמובן, אינו מדד מתאים לבחון מי יהיה נשיא טוב יותר, מה גם שהעידן הנוכחי אינו כידוע עידן של צניעות, אבל מספר נכסים הוא מדד לעושר ולדרכים להשגתו. לברק הייתה גם דרך אחרת להתמודד עם החשדות: לו היה למשל פוצח במהלך של שקיפות, ייתכן שהסאגה הזאת הייתה מאחוריו. מה בדיוק היה טיב יחסיו עם אפשטיין, חברו ושותפו לעסקים? למה קיים את השותפות כשכבר היה ידוע שמדובר בעבריין מין? על מה בדיוק קיבל את מילוני השקלים מקרן וקסנר? האם תמורת השימוש בשמו כפותח דלתות? כל עוד הדברים כולם – התשלום מווקסנר, היחסים עם אפשטיין – יישארו עמומים, ימשיך הצל ללוות את ברק כל הדרך אל הקלפי. ואין זה משנה כמה בוטה וחריף הוא יהיה. הצל נותר צל, והעננה נותרה קודרת. לכן הוא ירחיק ממנו את עמיר פרץ וניצן הורוביץ, שהוא חפץ בחיבור עם מפלגותיהם. הם לא יעזו להתחבר למי שאלה חבריו. העבודה וגשר של אורלי לוי ירוצו יחד, מרצ וברק – כפי שמסתמן – בנפרד.

בינתיים צירף השבוע ברק לשורותיו מועמד נוסף שפרש ממפלגתו לאחר שלא נבחר לכנסת, אבי בוסקילה ממרצ. זה מתחיל להיות מאפיין מובהק של המפלגה הצעירה. כבר עכשיו מעטרים את רשימתו העתידית של ברק שלושה שלא צלחו בסיבוב הפוליטי הקודם שלהם: פרופ' יפעת ביטון, שלא עברה עם אורלי לוי את אחוז החסימה בבחירות באפריל, יאיר (יאיא) פינק, שלא נכנס לכנסת ממרומי המקום ה־12 ברשימת העבודה, ובוסקילה, שרצה להיבחר לכנסת דרך מרצ ולא הצליח. מישהו כבר יעשה מזה הון פוליטי.

דברים שאומרים מכאן
עוד לא יבשה הדיו על מאמרי הביקורת וההשתלחויות נגד שר החינוך הרב רפי פרץ, וכבר הוא מיהר להסתייג מדבריו שלו. הוא בחר לא ללכת בדרך המקובלת של "דבריי הוצאו מהקשרם", או "יש לדברים הקשר נרחב". הרב פרץ עשה סיבוב פרסה מוחלט, וחזר בו מתמיכתו בטיפולי המרה להומוסקסואלים. כבר מזמן לא נראתה התקפלות מהירה ומפוארת כל כך.

האמת, לא הייתה לו ברירה. התנערותו המהירה של ראש הממשלה מדבריו, בצירוף מחול השדים שפרץ בתקשורת, לא הקלו עליו. בסופו של דבר הרב פרץ הוא פוליטיקאי ירוק, ולוקח זמן לפתח עור עבה בפוליטיקה. ייתכן כמובן שהבין שטעה, ועיכל במהירות הבזק את הכלל ש"דברים שאומרים מכאן" נשמעים אחרת.

כמועמד בבחירות אתה תמיד יכול להרשות לעצמך למתוח את החבל, אבל כשאתה שר החינוך, כל אמירה נמדדת בקנה מידה אחר. בינתיים המרוויח היחיד מהאמירות של שרי איחוד מפלגות הימין, פרץ וסמוטריץ', הוא כנראה אביגדור ליברמן.

לא כל הציבור הימני בישראל חובש כיפה ושומר מצוות. כל אמירה מעוררת מחלוקת של שני השרים הטריים מצמיחה לליברמן עוד ועוד מנדטים של מי שאמירות כאלה מבהילות אותם. לפי כל הסקרים שפורסמו לאחרונה, שום אמירה של הצמד הזה לא מניבה להם מנדטים. דבריו של הרב פרץ השבוע בריאיון לדנה ויס בחדשות 12, שלפיהם "לא הכול מנדטים", הבהירו למי שעוד היה זקוק להבהרה שיש לרב פרץ הרבה מאוד מה ללמוד. הוא ודאי התכוון לומר שבפוליטיקה יש גם עקרונות, אבל מה שיצא לו נשמע קצת כמו עולם הפוך.

בסופו של דבר בפוליטיקה זה בעיקר מנדטים. וליברמן מתבסם עכשיו מניחוח הסקרים המחמיאים. חודשיים לפני הבחירות הם מראים שהוא כבר מכפיל את כוחו ועומד בראש מפלגה של עשרה מנדטים.

חיבוק דוב
תעלול מחוכם רקמו באיחוד מפלגות הימין כשפרסמו את מודעות האיחוד, שבהן לצד תמונות השרים רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' מופיעות פניהם המחייכות של קודמיהם בממשלה, איילת שקד ונפתלי בנט. האיחוד בין שני פלגי הימין מעולם לא היה רחוק יותר, אבל אין כמו חיבוק דוב כדי לקדם מהלכים פוליטיים. עם זאת, לפני שמחבקים במודעות צבעוניות מהודרות רצוי ששני בכירי איחוד מפלגות הימין יחליטו מה הם רוצים להיות: האם פניהם לחיבור רחב, כולל עם האגף הימני הליברלי יותר בכל הקשור ליחסי דת ומדינה, או לפלח צר של בוחרים שמאיימים לברוח למפלגת הימין החרד"לי המכונה "נעם", ולעוצמה יהודית? דילמה.

בנט ושקד קיבלו בבחירות בחודש אפריל 138 אלף קולות. במשה פייגלין וזהות בחרו 118 אלף איש. לטענת בכירי עוצמה יהודית, הם שווים 60־70 אלף בוחרים, לא פחות. זו דילמה פוליטית לא פשוטה. בעוד שבועיים יוגשו הרשימות והזמן הולך ואוזל. ככל שנוקפים הימים, השרים פרץ וסמוטריץ' לומדים על בשרם שאי אפשר להרכיב רשימה בסגנון "הכול כלול". אחרי שיחליטו מה הם רוצים להיות, למודעות שיפרסמו ודאי תהיה אמינות גבוהה יותר. כשהאג'נדה לא ברורה, הקמפיין לא יהיה מוצלח.

עוד ועדה
היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט, וממלא מקום המפכ"ל ניצב מוטי כהן, הקימו צוות שידון בתלונות של יוצאי אתיופיה. אין כמו ועדה כדי להוריד נושא מסדר היום. לפני שמונה שנים כיבה נתניהו את המחאה החברתית הגדולה כשהורה על הקמתה של ועדת טרכטנברג. רוב משתתפי המחאה ההיא, בקיץ 2011, אינם יודעים עד היום מה המליצה הוועדה, ואין להם מושג אם מה שהומלץ אכן יושם. אבל ועדה הוקמה, המחאה ירדה מסדר היום, ונתניהו צחק כל הדרך אל הקלפי.

כל שנדרש עכשיו הוא למתוח קצת את ישיבות הוועדה החדשה שהקימו היועץ וממלא מקום המפכ"ל. לא להגדיר מועד לסיום עבודתה, ואם בדרך תצוץ המחאה שוב, לומר ש"יש ועדה, והיא יושבת על המדוכה". טריקים ישנים אף פעם לא מתכלים ולא מתבלים.