חובבי פירות הקיץ לא נדרשו לדו"ח משרד החקלאות שפורסם השבוע כדי לדעת שמחירי הפירות והירקות עולים. הם מרגישים את זה בארנק. רק לפני שמונה שנים יצאו מאות אלפים לרחובות והתלוננו ש"יקר לחיות פה", במחאה החברתית שהביאה לחיינו מושגים כמו "יוקר המחיה" ופוליטיקאים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, שעוסקים בעיקר בסוגיות כלכליות־חברתיות.
בניגוד לאמונה הרווחת, החיים בישראל לא מתייקרים. בחלק מן התחומים המחירים אף יורדים בהתמדה, ובהם מוצרי חשמל, ריהוט, ביגוד והנעלה ומוצרי אלקטרוניקה. בשני תחומים המחירים אכן מתייקרים באופן חריג, אך לצערנו אלה שני תחומים מרכזיים בכל משק בית בישראל: הדיור והמזון, בדגש על תוצרת טרייה.
הסקירה השנתית של משרד החקלאות הראתה כי מאז המחאה החברתית עלו מחירי הפירות בכ־30 אחוזים, ורק בשנה האחרונה המחירים עלו ב־3.4 אחוזים. עיקר העלייה קשורה למחירי פירות הקיץ: אבטיחים (65 אחוזים), אפרסקים (34 אחוזים), ענבים (24 אחוזים), שזיפים (20 אחוזים) ומלונים (11 אחוזים). בהסתכלות ארוכת טווח, המחירים הגבוהים של הפירות והירקות הביאו לירידה של כמעט 20 אחוזים בצריכה לנפש מאז שנת 2000. באותה תקופה בדיוק, שאר מוצרי המזון דווקא לא התייקרו דרמטית אלא עלו ריאלית באחוז אחד בלבד. במילים אחרות: הישראלים אוכלים פחות פירות וירקות ומשלמים עליהם יותר.
שוק המזון, מסיבות היסטוריות, נמצא תחת הגבלות רבות של המדינה. המדינה מצד אחד מגבילה את התחרות המקומית בין יצרנים, בעיקר בענף החקלאות; ומנגד חוסמת ומייקרת יבוא מוצרים ממדינות אחרות, שיכולות להתחרות בתעשייה ובחקלאות המקומיות.
בשנים האחרונות פתיחת שוק התוצרת החקלאית ליבוא הייתה נושא להתנגשויות רבות בין משרד החקלאות לחקלאים, שמעדיפים לא להתמודד עם תחרות מחו"ל. אבל העובדה הפשוטה היא שהיעדר התחרות במגזר החקלאי מייצר בישראל מחירים גבוהים, מגוון קטן וייצור מקומי לא יעיל.
ישראל היא מדינה קטנה ואין סיבה שתייצר את כל הפירות והירקות שלה בעצמה. אפילו ארה"ב, מעצמה חקלאית, מייבאת את רוב הפירות והירקות שלה. בארץ, הירקות המיובאים הם 40 אחוזים מסך הירקות, והפירות המיובאים – רק 30 אחוזים מסך הפירות.
על מחירי המזון היקרים מומחים מתריעים כבר זמן רב. לפחות ארבע ועדות ממשלתיות עסקו במחירי המזון הגבוהים בעשור האחרון, וכולן הסיקו שחשיפה ליבוא ופתיחה לתחרות הכרחיות להורדת מחירי המזון. ועדת קדמי לבחינת התחרותיות בענף המזון הוציאה סדרת המלצות כבר ב־2012, והמליצה על הפחתת מכסי יבוא בשיעורים ניכרים כדי להגדיל את התחרותיות בענף המזון ולהוריד את המחירים לצרכנים. הוועדה קבעה כי עיקר הריכוזיות נמצא במקטע יצרני המזון והיבואנים, ולא ברשתות השיווק, המתמודדות עם תחרות עזה.
גם ועדת טרכטנברג, שהוקמה לאחר המחאה החברתית, קבעה כי מחירי המזון הגבוהים נובעים מריכוזיות גבוהה, שהאשמה העיקרית בה היא מדינת ישראל המעניקה ליצרנים המקומיים הגנות מפני יבוא. הוועדה הייתה ביקורתית במיוחד כלפי ההגנות שהעניקה המדינה לענף החקלאות. בדו"ח הוועדה נקבע כי "ענף זה מהווה דוגמה למארג החלטות רגולטיביות שנתקבלו בכנסת ישראל, בממשלת ישראל ואצל רבים מפקידיה, המעניקים… מעטפת הגנה תחרותית למספר מצומצם של יצרנים ויבואנים מקומיים".
בעקבות גלי המחאה הופחתו בישראל מכסים רבים, אם כי לרוב על מוצרים שממילא אינם מיוצרים בארץ. ב־2016 יצאה לדרך "רפורמת הקורנפלקס", שהקלה על יבוא מקביל של מוצרי מזון ארוזים כמו דגני בוקר, חטיפים, אורז, פסטות ועוד. התוצרת החקלאית, לעומת זאת, נותרה מוגנת היטב. עלותה הגבוהה יחסית של התוצרת החקלאית היא מעמסה כבדה על התקציב של משקי בית רבים. עוף ובקר, פירות וירקות וחלב ומוצריו הם חלק ניכר מהתפריט המשפחתי, והתייקרותם מקשה בעיקר על השכבות החלשות.
