כשעלתה בשבוע שעבר תופעת הלהט"ב שוב אל מוקד השיח הציבורי, בעקבות דברי הרב רפי פרץ על טיפולי ההמרה, התברר שוב שזהו שיח של חרשים. המגלים סימפתיה לתופעה והמתנגדים לה אינם מדברים על אותו הדבר. הם מתייחסים לצדדים שונים של התופעה ולכן אינם פוגשים אלה את אלה.
יש להבחין בתופעת הלהט"ב בשני מעגלים לפחות. המעגל הראשון הוא של מי שהם בעלי נטייה מינית הפוכה באופן אובייקטיבי, שלא מתוך בחירה, בין שהיא מולדת ובין שהיא גנטית או הורמונלית. כאלה היו תמיד בכל חברה אנושית וכנראה תמיד יהיו. מטבעו המעגל הזה מצומצם מאוד, שברי אחוזים מן האוכלוסייה. סביב המוקד הזה הולך ונוצר המעגל השני, של להט"בים מתוך בחירה. אלה לא נולדו כאלה אלא אימצו את הלהט"ביות מסיבות שאפרט בהמשך. המעגל הזה מונה פי כמה וכמה מהראשון, והוא הולך ומתרחב בדורנו.
התמיכה והקבלה של התופעה מבוססת בעיקרה על הנימוק ש"ככה הם נולדו", ושלכן צריך להתייחס אליהם בהתאם. יש בכך הרבה מן הצדק. אמנם תורת ישראל אוסרת את התופעה גם לגבי המעגל הזה, אבל הוא מחייב התייחסות מיוחדת, ועל כל פנים אי אפשר כך סתם "להתנגד" לו. הוא מציאות אובייקטיבית. הכשל של התומכים בתופעה הוא שאין הם מבחינים בין שני המעגלים, ודנים במעגל השני כאילו היה הראשון.
המתנגדים לתופעה מתנגדים קודם כול ובעיקר למעגל השני שלה, של מי שבוחרים בה או נגררים אליה. מבחינתם זהו המעגל הבעייתי, והלגיטימיות שניתנת לו בשם המעגל הראשון היא מושא התנגדותם. המעגל הזה הולך ומתפשט בדורנו, וסוחף לתוכו עוד ועוד גברים ונשים שרק כשל מוסרי וחולשות אנושיות מביאים אותם לבחירה הזאת. כוח המשיכה של המעגל הזה והיכולת שלו לסחוף לתופעה רבים וטובים הוא פועל יוצא של הלגיטימציה שניתנת לתופעה, של האידיאליזציה שלה, האופנתיות שלה וקבלתה בשוויון נפש. הלגיטימציה הזאת הופכת את הבעיה האובייקטיבית של המעגל הראשון, שהיא מצומצמת מאוד בהיקפה, לתופעה שמסכנת לא רק את מי שאין בהם לכתחילה את הנטייה האמורה, אלא את החברה כולה. בסופו של דבר חברה שאינה מעניקה חיים, חברה שאין לה דור המשך (וכל הפתרונות המלאכותיים המוצעים הם לעג לרש בערכים היסטוריים), דנה את עצמה לכיליון.
מדוע יש הבוחרים בלהט"ביות או נגררים לתוכה? בדורנו בני הנוער מתקשים בגיבוש זהותם המינית. החשיפה לפורנוגרפיה, המתירנות והזמינות של המיניות כבר בגיל צעיר מבלבלות את בני הנוער, אינן מאפשרות להם לגבש את זהותם המינית, מעוררות בהם פחדים וספקות לגבי זהותם ויכולתם, וכל זה גורם להם ליפול בקלות למלכודת של הלהט"ביות. אצל מבוגרים יותר, השובע המיני שמאפשרת המתירנות המודרנית הופך את התופעה לעניין של "מים גנובים ימתקו". גם הפתיחות להתנסויות חדשות והחיפוש המתמיד אחרי "חוויות מרגשות", שתי תופעות המאפיינת את התרבות העכשווית, תורמות את חלקן.
גם מבוגרים שעוברים משברי זוגיות, נישואין וגירושין, מוצאים בלהט"ביות פתרון קל לעקיפת קשיים ומצוקות, ולהתחמקות מהתמודדויות נפשיות קשות ומפרכות. מהבחינה הזאת הלהט"ביות היא ביטוי לרגרסיה נפשית. כולנו מכירים את התופעה של חברי נפש בגילי הנוער ובגילים הצעירים. לכל נערה יש חברת נפש כזו, וכך גם לכל נער. בגיל צעיר קל יותר ליצור קשר אישי ונפשי עמוק אמיתי ואינטימי (לא במובן המיני) עם בן אותו המין. כל עוד לא מתבגרים ובשלים לכך, הרבה יותר קשה ליצור קשר כזה עם בן המין השני, המנוגד. ההתחברות להפוך ממך, הקשר של זכר־נקבה, דורש יכולת נפשית של נשיאת הפכים, של חיבור לשונה, ולכן הוא קשה הרבה יותר. אבל רק החיבור עם הקוטב המנוגד מוליד ויוצר חיים. במקרה הזה הבחירה והיגררות ללהט"ביות היא רגרסיה פסיכולוגית אל המצב הקדום, הנערי, חסר הבשלות.
"שמאל דוחה וימין מקרבת" לימדו אתנו חז"ל. לא רק הימין המקרבת באה מתוך סימפתיה, אלא גם ה"שמאל דוחה". גם היא ביטוי לאכפתיות, לתחושת אחריות, לאהבה ולדאגה לזולת. מי שמתנגד לתופעת הלהט"ביות מתנגד ללגיטימציה שלה ולאידיאליזציה שלה, ועושה זאת לא רק מתוך דאגה כנה לחברה כולה ולעתידו של עם ישראל, אלא גם מתוך אחריות ואכפתיות למי שמתוך המשברים והקשיים האמורים, מתוך חולשה או כשל מוסרי, עלולים בלי שום צורך אובייקטיבי לא לעמוד בניסיון, להיסחף לתוכה ולהרוס את חייהם, ועל כל פנים להפוך אותם לחיי סרק שאינם מניבים פרי.
מי שתומכים בתופעה ונותנים לה לגיטימציה אינם מבדילים בין שני המעגלים ואינם חשים שההכלה האוטומטית של המעגל השני גורמת לרבים וטובים ליפול למלכודת הזאת ללא שום צורך. דווקא "ימין מקרבת" הזאת חוטאת כלפי הכושלים; היא מעודדת אותם למצוא פתרונות קלים למשבריהם, מצוקותיהם וקשייהם, במקום להתמודד עמם ולצאת מהם בשלום.
