לעיתים נדמה שתחושת הקורבן מאחדת את כל שבטי החברה הישראלית. כולם חשים תחת מתקפה. ובכל זאת, אני מבקש להאיר בזרקור כאב של קבוצה מסוימת. אירועי השבוע חשפו תהליך עומק מתמשך שבו החברה החילונית בישראל חשה כאב עמוק. כדור השלג הגדל של הכאב גדל עוד יותר.
רוב הציבור החילוני המובהק חש שהציבור הדתי־לאומי והחרדים מובילים מסע שיטתי להדרת הערכים החילוניים. המסע הזה עובר במקום שבו, לתחושתם, מתעצמת הכפייה הדתית ומתרחבת הדרת נשים בטקסים ובמרחבים ציבוריים; במקום שבו אנו מאלצים אותם, לתפיסתם, להיות חלק ממדינה השולטת על אנשים חסרי זכויות אזרח, מדינה שאינה נותנת מקלט לפליטי חרב, חברה שאינה מכבדת את השונה.
הבעיה היא לא רק המהות אלא גם הסגנון. הם חשים התנשאות מצד הציונות הדתית, יהירות וזחיחות. כדור השלג הולך וגדל ומצרף אליו סוגיות כמו הדתה, מתווה הכותל, סערת הלהט"בים, חתונות קפריסין ועוד. בתוך כך נוצר מעגל אכזר של התגבהות חומות העוינות, חוסר הקשבה הדדי וחוזר חלילה.
רבים מסלתה ושמנה של הארץ הזאת – מדענים, אמנים, טייסים, יזמים ורופאים – קושרים את גורלם בארצות נכר, לא בגלל מחיר המילקי או צורך בהתפתחות אישית, אלא מפני שהם חשים שאין להם יכולת לממש כאן את ערכיהם, אורח חייהם ותקוותיהם. ההפסד הוא של כולנו, בני הציונות הדתית, אלה שאינם חשים בכאב של שותפינו למפעל הציוני הרואים כיצד ערכיהם נרמסים. אכן, כאב מחלץ לעיתים מפיהם זעקה או אמירה לא ראויה, הזוכה אצלנו לקיתונות של עוינות, והכאב שם רק הולך ותופח. זהו כאב של ציבור שהוא חוד החנית בתרומה לביטחון, למדע, לכלכלה ולתרבות בישראל, ורואה כיצד רבים מבניו מחפשים מקום אחר להגשים את חלומותיהם, כי כאן הם מאבדים תקווה.
אז מה עושים? נראה שלא בכוונה בחרנו להיות האם הגוזרת במשפט שלמה, להתבצר במגזר ולאטום אוזנינו וליבותינו לכאב העמוק בחברה החילונית המובהקת, לזלזל בכאבם ולהדיר אותם מהשפעה בשדה הפוליטי, החינוכי והציבורי. זו העת לקשב, לדיאלוג מתוך כוונה לבנות חברה המאפשרת מקום לחלומות רבים, בכבוד הדדי ואחריות משותפת.
מתי בפעם האחרונה הקשבנו באופן עמוק לכאב של חברינו ואחינו החילוניים המובהקים? מתי ניסינו למצוא נקודת אמת בדבריהם? לעשות משהו כדי שהם יחושו שמכבדים אותם?
אני קורא למנהיגות הציונית־דתית לעשות מעשה, לפתח גישה של מנהיגות קשובה לכלל ישראל ולמענו. הצעד הראשון בדרך לכך הוא קשב עמוק לשונים מאיתנו. לתת מקום בליבותינו ובראשינו לכאבם, לערכיהם ולתקוותיהם.
לגישת המנהיגות הקשובה שלושה אויבים. הראשון הוא יהירות ופטרונות: כן, אנחנו מקשיבים, אך יודעים טוב מהם מה טוב להם ולנו. השני הוא וכחנות ואפולוגטיקה: אנחנו מקשיבים רק כדי לתת תשובה טובה, ולהוכיח שוב כמה אנחנו טובים ונחמדים. האויב השלישי הוא הקשבה שאין עמה מעשה: לא באמת מתכוונים לשנות משהו, לא נותנים לדברים היוצאים מן הלב להשפיע על עמדותינו ומעשינו.
זו אפוא קריאה לציונות הדתית להרחבת אחריות. כל מי שיש לו עמדת מנהיגות בשדה החברתי, החינוכי, התורני, הפוליטי, הממשלי והאזרחי יקבל על עצמו לשאת באחריות גם לכבודם ולתחושתם של אחרים. אנו נדרשים בעת הזו לעצור את כדור השלג של הכאב, העוינות והפגיעה, לצאת מתחומי המגזר, למצוא מרחב וזמן להקשבה לאחינו החילונים המובהקים ולחלקים נוספים בחברה הישראלית והיהודית. לכרות ברית של תקווה עם מנהיגים אחרים, ולהוביל יחד באחריות משותפת לעתיד החברה הישראלית והעם היהודי.
