אירוע אקטואלי ראשון: שוטר יורה והורג צעיר ישראלי מיוצאי אתיופיה, לאחר שלדבריו הצעיר נהג כלפיו באלימות וסיכן את חייו וחיי בני משפחתו. נסיבות המקרה עדיין נבדקות, אבל המשטרה עצמה כבר הודתה בעבר בקיומו של שיטור יתר כלפי הצעירים האתיופים. מה דורש השיח הציבורי בתגובה? החמרת הענישה כלפי השוטרים שסרחו, ובדיקה קפדנית של חקירות מח"ש.
אירוע אקטואלי שני: מטפלת במעון לפעוטות בראש־העין חשודה בהתעללות חמורה בילדים ששהו אצלה. האירוע מצטרף לרשימה מתארכת של אירועים דומים, חלקם אף קשים יותר, כמו המטפלת שחנקה פעוטה למוות. מה דורש השיח הציבורי בתגובה? פיקוח קפדני יותר על הרישוי למעונות, חינוך חינם מגיל אפס, וכמובן ענישה מחמירה למתעללות.
זה כבר הפך לשגרה במקומותינו: אירוע נקודתי מציף תופעה חברתית קשה, והשיח הציבורי מתמקד בתביעה מרשויות האכיפה להעניש בחומרה את העבריין. אגב כך נשכחת העובדה שתופעות חברתיות אינן מתרחשות יש מאין, וענישה חריפה היא רק קצה השרשרת, תגובה בדיעבד לעבירה שכבר נעשתה. ייתכן שענישה מחמירה תרתיע במידת מה את העבריין הבא, אבל היא לא יכולה להיות דרך ההתמודדות הבלעדית, ואפילו לא המרכזית.
השוטרים שחוטאים בשיטור יתר כלפי צעירים אתיופים אינם עושים זאת לפי הנחיות מפיקוד המשטרה. הם הביאו את הגישה הזאת מהבית, כחלק מתופעה חברתית רחבה של גזענות כלפי האתיופים. השוטרים האלה אינם שונים מהסלקטור במועדון שלא מוכן להכניס צעיר אתיופי, מהזוג הבורגני שלא מוכן להשכיר את הדירה שלו לאתיופי, או מהאב שלא מוכן שביתו תצא עם בחור אתיופי. אלה תופעות שאינן מתאימות לאכיפה פלילית. אז מה, בהן לא נטפל?
גם התנהגות המטפלות במעונות אינה צריכה רק טיפול פלילי. חשוב לא פחות לתהות מה גורם לתופעה, ולטפל בשורשיה. מהתרשמות ראשונית נראה שיש כאן שתי סיבות. אחת, עומס גדול המוטל על כתפיים שאינן מתאימות לכך – מישהי צעירה מדי, מבוגרת מדי, או באופן כללי אישה שלא מתאימה לתפקידה אבל מגיעה אליו כי השכלתה אינה מאפשרת לה הרבה תפקידים אחרים. סיבה אחרת היא ההורים שמרוץ החיים תובע מהם להפקיד את ילדיהם בידי זרים כבר בגיל שלושה חודשים, ואין להם די זמן, או יכולת, לדקדק בזהות המטפלת.
מסקנה: במטפלות המתעללות בוודאי צריך לטפל ברמה הפלילית. אבל אסור להסתפק בכך. עיקר ההתמודדות צריכה להיות עם המצב החברתי הרחב, שבגללו מגיעים הורים להפקיד את האוצר הגדול ביותר שלהם בידיים שאינן מתאימות: המרוץ המטורף של זוגות צעירים בין העבודה, הלימודים והבית והמשפחה. אין זה הכרח המציאות, אלא נורמה חברתית שנוצרה בידי אדם: הנורמה ששאיפתה העיקרית מהחברה בכלל היא הצלחה אינסופית במרוץ הצמיחה הכלכלית מול שאר מדינות העולם, וכתוצאה מכך, שאיפתם של רוב האזרחים היא הצלחה במרוץ הזה גם ברמה האישית, וקטיפת פירותיו בדמות כמה שיותר מוצרי צריכה, שרבים מהם אינם הכרחיים, ובחשיבותם ודאי אינם עומדים בהשוואה לשלומו ואושרו של הילד שהביאו לעולם.
כאן נכנס לתמונה אירוע אקטואלי שלישי: האונס האכזרי של ילדה בת 11 מאזור השפלה בידי חבורת ילדים בני 12. כאן כבר ברור שלא הממסד אשם, ובכל זאת גם כאן השיח מתמקד שוב ברשויות: האם הנערים יקבלו את העונש הראוי, והאם המשפחה מטופלת כראוי בשירותי הרווחה? אבל מה, לעזאזל, עם הנורמות החברתיות שהנערים האלה צמחו אליהן? מה עם הקלות הבלתי נסבלת של צפיית ילדים באתרי פורנו? מה עם הפופולריות של סדרות מלאות אלימות וסטיות מיניות, דוגמת משחקי הכס? לאלה אין קשר למקרי האונס של ילדים שעוד לא סיימו בית ספר יסודי?
אכן, קל יותר לתבוע התמודדות עם אלימות קשה באמצעות אכיפה וענישה פלילית מחמירה. נוח יותר גם להפנות תביעה כזו לגורם ברור בממסד. אבל חיפוש המטבע האבוד מתחת לפנס אינו מבטיח ששם יימצא. תזכורת: כשאנחנו נתקלים בטרור פלסטיני אנחנו יודעים לתבוע תיקון, לא רק מרשויות החוק אלא גם מהחברה הפלסטינית כולה. ומה לגבי עבירות של אלימות בתוכנו?
