בדיוק לפני שלוש שנים פרץ לתודעה הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת בני דוד בעלי, כשכינה את חברי קהילת הלהט"ב "סוטים". יום אחרי פרסום הציטוטים, כשיותר ויותר אנשי תקשורת ופוליטיקאים הביעו את סלידתם מההתבטאות, התקשר אליי חבר שאני מכנה "דובר הר המור", כי הוא היה היחידי שם שהכרתי שעוד ניהל שיח עם התקשורת, והבהיר דברים שנאמרו בשם הרבנים בישיבה. הוא הבין שהציטוטים ימשיכו לבעור עוד זמן רב, וביקש ממני עצה: איך למזער נזקים.
השבתי לו שלדעתי איחר את הרכבת. במצב נורמלי, אמרתי לו, הדבר הראשון שאתה בודק לפני שאתה יוצא לקרב הוא מי החיילים שלך. כל תוכנית אקטואליה תשמח לדבר עם מי שינסה להסביר את דברי הרב יגאל או להגן עליהם. היא תעשה את זה כמובן כדי לקרקס גם אותו, אבל זה לא העניין. נניח שסגרתי לך אייטם אצל קרן נויבך או רזי ברקאי או אפילו מראיין אוהד מהם. את מי תעלה לשידור? יש רב בישיבה שמוכן להתראיין? נניח שתמצא מישהו שיסכים. אתה בטוח שהוא יכול לצלוח ריאיון כזה בשלום? אתה יכול להגיד לי בוודאות שהוא ידע להתמודד עם שאלות מציקות או ציניות, ולתרגם את מה שהוא מאמין בו משפת הישיבה לשפת התקשורת, או לשפה של בני אדם?
נזכרתי בסיפור הזה לא רק כשראיתי איך הרב פרץ התיישב על המנגל הציבורי כשכל בעל מקלדת חובט בו, אלא גם כשקראתי את דף "דע מה שתשיב" מטעם המפלגה החדשה מבית המדרש של הרב טאו, מפלגת נעם. בדף השו"ת כתבו מקימי המפלגה שאלות אפשריות ממצביעים – על בזבוז הקולות, על גוש הימין, על עקרונות המפלגה – וניסו לענות כמיטב יכולתם. בין התשובות חזרו כותבי המסמך שוב ושוב על הסיבה החשובה ביותר לכך שאי אפשר בלעדיהם. בתשובה לשאלה אם יש למפלגה כזו סיכוי הם כתבו: "זאת לא השאלה הנכונה, השאלה היא אם יש לנו ברירה אחרת. האם אנחנו מסוגלים להמשיך לשתוק בבמות הכי מרכזיות את האמת הפשוטה שאבא ואמא זו משפחה, שהצבא צריך לנצח ושלהתחתן עם ערבי או גוי בגיור רפורמי זו התבוללות".
לשאלה "מה יכולה להיות ההשפעה של כוח קטן כזה" השיבו: "מספיק לראות כיצד השמאל הקיצוני משפיע על השיח". לשיטתם, "ציבור רחב מאוד בעם מחכה לשמוע את השיח הנורמלי".
גם אם נניח שיש זווית שרק במפלגה הזאת יוכלו לבטא, ושהרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' אינם עוסקים בה, וגם אם נניח שיש מאות אלפים שרק מחכים לשמוע עמדה רעננה על המשפחה האידיאלית, שמירת השבת והזהות היהודית, אני מתקשה להבין למה נציגות בכנסת היא הבמה הראשונה לקולות האלה.
כל עיתונאי במגזר ומחוצה לו יודע שאנשי הר המור ורבני הישיבות החרד"ליות אינם מתראיינים גם כשחרב חדה מונחת על צווארם. מהרב טאו ועד התלמיד בשיעור א', הכול יודעים שהתקשורת מסוכנת, פייסבוק שטוח ובטוויטר אין אפשרות להעביר מסרי עומק. במשך שנים ניסיתי לשכנע רבנים להתראיין, והייתי שמח לתת להם במה להציג את משנתם, אבל ברוב המקרים נתקלתי בתשובה שלילית ומתחמקת. באחת הפעמים ציטט מישהו את דברי הרב דב ליאור: "לא מעבירים מים טהורים בצינורות ביוב".
אבל למה ללכת רחוק. כששירית אביטן כהן – הכתבת הפוליטית של מקור ראשון – ניסתה לקבל תגובה או ציטוט ממייסדי מפלגת נעם, היא קיבלה תשובה באמת פנטסטית למי שזה לא מכבר עשה כנס להקמת מפלגה: "אנחנו לא מדברים עם עיתונאים".
מכל האפשרויות להשפיע על סדר היום, מכל הבמות, כנסת ישראל היא המקום הראשון שמצאתם? אולי כהתחלה, יפתחו רבני הישיבה ובחוריה חשבון בפייסבוק וירגישו קצת את קול העם מתוך התגובות? אולי ינסו לעלות מדי פעם לריאיון או להציע את עצמם כחברים בפאנלים עם אנשים שחושבים אחרת מהם? אולי ינסו לכתוב טור לעיתון ולא רק חוברות בתי כנסת? אם חשקה נפשם בהשפעה האדירה של המיעוט המוציא את עיתון הארץ, אולי ינסו לגייס משאבים כדי להקים כלי תקשורת כזה? לא צריך תואר ח"כ כדי להתראיין. כל מפיק ועורך חדשות יסתפקו בתואר "רב בכיר בציונות הדתית".
קולה של ישיבת הר המור חשוב ומשפיע. אני מאמין שראוי שהוא יישמע. בשביל זה הם יצטרכו לצאת מן התיבה ולתת תשובות לדור היכן שהוא נמצא. כדי לרפא את בן המלך שהשתגע הם יצטרכו לרדת איתו מתחת לשולחן, אל תהומות הלייקים, ולהרים אותו משם. במקום להתפלמס עם יאיר לפיד או סתיו שפיר, אפשר את אותו הדיון לעשות בתקשורת.
