כל טועני "קץ הדמוקרטיה" מצאו זירה חדשה להילחם בה בימים האחרונים: יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ בשל החיבור עם אורלי לוי וסגירת הדלת מול מרצ. "הוא פונה ימינה", האשים אותו יו"ר מרצ ניצן הורוביץ וגם האשים אותו בדבר הכי הכי חמור שאפשר להאשים היום בשמאל: "הוא רוצה לחבור לנתניהו" . אבל פרץ באמת פשוט הציל את מפלגת העבודה ההיסטורית אך החבוטה מהיעלמות סופית כשהיא חבוקה היטב בזרועות השמאל הקיצוני.
ולפני הצעקות, עכשיו ההסבר: עצם החבירה לאורלי לוי-אבקסיס אולי לא תביא עשרות מנדטים מהימין, אבל המיתוג של מפלגת העבודה כמפלגה חברתית, שמאל רך, עם מי שהביא לחיינו את כיפת ברזל בצד המדיני – יכולה להביא למפלגת העבודה-גשר: בין שלושה לארבעה מנדטים מהפריפריה, ימין-מרכז, כאלו שהצביעו לאורלי לוי ולכחלון וכיום אין להם בית שמתעסק בנושאים כלכליים וחברתיים.
מתנגדי המהלך אומרים גם שמדובר במהלך שהופך מפלגה שהובילה את מדינת ישראל למפלגת נישה. אז, בוקר טוב חברים: מפלגת העבודה הפכה למפלגת נישה בעשור וחצי האחרונים. מהרגע שבו מפלגות המרכז החלו לנצח או לסחוף אחריהם קהל גדול ממצביעי השמאל, לא הייתה כל תוחלת למפלגת העבודה. כשאבי גבאי אמר "אני אנצח את נתניהו" בסיבוב הקודם זה עורר גיחוך. עמיר פרץ פשוט התעורר בזמן והכריז: אנחנו לא מפלגת הנהגה, אבל אנחנו לא הולכים להיעלם מהמפה הפוליטית.
כן. שינוי הכיוון הזה ודאי כואב למצביעי העבודה וביתר שאת לפוליטיקאים הבודדים שעוד מאמינים בכוחה מכוח הנוסטלגיה, אבל זה צעד אחד בכיוון הצלת המפלגה שהולכת ונעלמת. ההחלטה השנייה של פרץ לבלום את האיחוד עם מרצ הייתה ההחלטה הנבונה השנייה שקיבל. אם היה מרשה לעצמו להצטלם לתמונה קבוצתית עם תמר זנדברג ומוסי רז, מפלגת העבודה לא הייתה מקבלת הזדמנות שנייה, היא הייתה נדחקת מהקונצנזוס לשוליים, 6 מנדטים ביום בהיר, וגם רבין בעצמו לא היה מצליח לחלץ אותה משם אחרי.
לא פלא שרגע אחרי שפרץ סתם את הגולל על חיבור עם מרצ, הראשון שקרא להצלתה ולחיבור עם המפלגה היה לא אחר מח"כ איימן עודה. ללמדך מי אלו שרואים עצמם מזוהים עם ערכי המפלגה ומי ממש אבל ממש לא רוצים להיות בקצה הזה. אפילו אם נעזוב את הצד הערכי, פשוט כי אין שם מנדטים.
פרץ גם לא רץ לזרועותיו הפתוחות של ברק שמנסה לצייר אותו בעזרתה האדיבה של ח"כ סתיו שפיר כמי שפוגע בשמאל, "אגואיסט". את עמיר פרץ ולא אהוד ברק חלילה שבקושי מגרד את אחוז החסימה ומתעקש להמשיך להתמודד, בלי שום בשורה שונה ממרצ או העבודה או כחול לבן, ופשוט מצופף את הזירה עד לסכנה מוחשית לאיבוד מנדטים בשמאל.
המעשה הנכון הוא לגרום לברק לחכות עוד ועוד, כמעט עד לסוף. אולי אז ברק יבין שאין סיבה שמפלגה נוספת תתמודד בשמאל ולפנות את הזירה, כדי שלפחות מרצ תהיה בצד הנכון של אחוז החסימה. שהרי כל מפלגתו של ברק "ישראל דמוקרטית" מורכבת מפליטי העבודה, או לפחות כאלו שיכלו להשתלב בה בקלות. אין כל הצדקה שכעת חברי כנסת במפלגת העבודה יפנו להם את מקומם עבור מנדט או שניים נוספים, שהיו מגיעים ממילא אם ברק היה מודיע על פרישה.
בשמאל, כמו בימין, מחכים כעת במתח כדי לראות איך תמונת המצב תראה בסוף השבוע הבא. חיבורים הם לעתים שם המשחק, אבל לא בכל מחיר. פרץ עשה עבור בוחריו את הדבר שלשמו נבחר אך לפני רגע – להציל את מפלגת העבודה מכיליון צפוי. הוא ממתג אותה מחדש ונותן לה זכות קיום, לפחות עד למערכת הבחירות הבאה. כדאי שבשמאל ימחאו לו כפיים במקום להעלות אותו על המוקד כדרך הטבע.
