הכול התחיל כששירן תפסה אותי לא מוכן. תמיד זה מתחיל ככה, אני באמצע משהו בעבודה או שאני בדיוק רואה את אייל שני מפרגן לפריקסה כאילו היה מינימום אחד משבעת פלאי תבל – ובדיוק אז היא מתקילה אותי בשאלה קשה. רוצה ללכת להופעה של שלומי שבן? בא לך שנצבע את הסלון בוורוד? רוצה לאמץ סמור? אולי בסוף השבוע הבא ניסע עם הילדים לקמפינג? ואז אני מוצא את עצמי בהופעה של שלומי שבן, מחזיק ביד סמור בצבע ורוד ותוהה איך לעזאזל הגעתי למצב הזה.
אז מתברר שהסכמתי לצאת עם הילדים לקמפינג. שאלתי אותה אם התווכחתי קצת והיא ענתה שכן, אבל בסוף נשברתי. שיהיה, מה יכול להיות רע בקצת טבע עם הילדים, שאל את עצמו יותם ולא ידע שהרבה, הרבה דברים רעים עלולים להתרחש. נכון, אני אמנם בן העמק, אבל ילדיי בילו את כל שנותיהם בתל־אביב. הדבר הכי קרוב למעיין שהם ראו היה פתח ביוב בדיזנגוף שלא עמד בעומס הגשמים של ינואר. אם סוף שבוע אחד בטבע ימנע מהעולל לשאול אותי "אבא, איזה עץ זה?" על ברז כיבוי בעיר, אשרינו.
חמושים בשלושה שקי שינה, שולחן מתקפל ואוהל שהשאלנו מחברים שישנים בטבע מדי פעם, הגענו אל הפארק הלאומי עין חרוד. זכרתי את המקום מילדותי. האזור שנקרא עכשיו בהברקת מיתוג "עמק המעיינות" מכיל אינספור – קבלו סימן שאני זקן – "פינות חמד", שהייתי מגיע אליהן עם החבר'ה, וכמה דברים שאסור להכניס לריאות.
בכניסה לפארק נעמדנו בתור של לפחות עשר מכוניות. אנחנו לא היחידים שחשבו על קמפינג באותו סופ"ש. אחרי תשלום נאה החנינו את האוטו והתחלנו לחפש מקום טוב להקים בו את האוהלים שלנו. לצערי מהר מאוד הבנו ש"מקום טוב" זה מותרות, וכדאי לנו להסתפק ב"מקום". האתר שרץ אוהלים. אמנם לא בצפיפות מוגזמת, אבל כזו שלא מאפשרת בררנות. לאחר שאיתרתי פיסת קרקע פנויה והעברתי אליה את 56 טונות הציוד שחיכה באוטו, החליטה שירן שיש פיסה מצוינת עוד יותר רק 798 מטר מאיתנו, ועדיף לנו לעבור אליה.
אוחז היטב במוט האוהל
השלב הבא היה הקמת האוהלים. שני הזכרים בזוגות שבאו איתנו הגיעו מצוידים באוהלים מדוגמים וביכולות טכניות מצוינות. אני, לעומתם, פירקתי את כל חלקי האוהל והתחלתי לפזר לאוויר האשמות כלפי הידיד של שירן שלקחנו ממנו את האוהל. "מאמי את בטוחה שהוא הביא את כל החלקים? פעם אחרונה שאנחנו לוקחים אוהל מידידים שלך". אחד משני הזכרים ניגש לעזור לי, ומיד אמרתי לו שאין צורך, ואם אצטרך עזרה אבקש אותה ממישהו שאני פחות שונא.
כדי למנוע מבוכה גדולה יותר אספתי את כל החלקים בחזרה והכרזתי שחסר המוט המרכזי (למרות שלא אמור להיות שום מוט מרכזי), וניגשתי אל מרכז השירות כדי להשכיר אוהל. איוואן, הבחור האחראי על השכרת האוהלים, שאל אותי במבטא צ'רנובילי קל באיזה דגם אני מעוניין. עניתי לו במבטא מפוחד: "זה שהכי קל להרכיב". הוא נתן לי משהו שנקרא "אוהל בן רגע", שהקונספט שלו הוא שאני מסתבך איתו ארבע שעות ואז מגיע מישהו עם ידיים נורמליות ומרכיב אותו בן רגע.
אם חשבתי שהקטע בקמפינג הוא לחיות את הטבע, טעיתי. מבט קצר על הציוד מסביבי הבהיר לי שכל הרעיון הוא להילחם כמה שיותר בטבע, ולנסות להתקרב לתנאים של בית מלון חמישה כוכבים. מזגנים ניידים, כיריים אינדוקציה, מזרנים מתנפחים אורתופדיים – כאילו המוח האנושי החליט שלרפא את מחלת הסרטן זה סבבה, אבל עדיף לנתב את היכולות לעירוניים עלובים שרוצים לספר איך הם לקחו את הילדים לראות קצת טבע.
בתוך שעה ישבנו בסוג של מגדלי אקירוב מבד ועברנו לדבר השני שעושים בקמפינג: אוכל. בחיים לא אכלתי כל כך הרבה. גם כאן יש מטרה נסתרת. כל מה שאתה עושה בקמפינג זה לדאוג שתחזור עם הרבה פחות ציוד ממה שהבאת, ומאחר ש־92 אחוזים מהכבודה ביונדאי הייתה מזון, אז אוכלים.
בהתחלה חותכים כמה פירות, ואז מחלקים חטיפים לילדים, ואז חטיפים למבוגרים, ואז לחמנייה עם משהו כי הם רעבים, ואז פותחים כמה קופסאות תירס כדי שנרגיש את השטח. אחר כך מדליקים את המנגל ושמים קבבים ונקניקיות לסיפתח, ואז עוד קצת במבה כי קנינו מלא, ואז במבה עם חומוס כי "אתה חייב לטעום זה אדיר", ואז שיפודים ותשים גם כמה עגבניות על המנגל, ומרשמלו, ומה אתם אומרים לשים את הסטייקים? בוא'נה, הסלט ירקות יצא פצצה. בא לי דובונים, יש ביסלי גריל? יאללה נחתוך מלון ונלך לישון? יש מלא אוכל מחר.
להימלט מהפקקים
לילה. החלק הכיפי של הקמפינג. הכול שקט, השמיים זרועי כוכבים, הילדים ישנים ואתה יכול לשכב בשקט באוהל ולשמוע זוגות אחרים רבים באוהל שלהם.
מהרגע שהעיניים נפקחות בבוקר, עומדות בפניך שתי מטרות: לעשות משהו שייצרב בזיכרונם של הילדים תחת הערך "טבע", ולברוח מהטבע הזה מספיק מוקדם כדי לא להיקלע לפקקים של כל הנודניקים האלה שחוזרים הביתה אחרי סוף שבוע בצפון.
אז העלינו את הילדים על מצופים, מרחנו אותם בקרם הגנה מהשמש, קרם הגנה מיתושים וקרם הגנה משולב מהשמש ומהיתושים, וקפצנו איתם למעיין הסמוך. המעיין שזכרתי מילדותי הפך לבריכה מתוחזקת, שהמים בה מגיעים לגובה 40 ס"מ – הנאה גדולה לילדים וסבל עצום לאבא שנגרר אחריהם, שבחום המעיק המים מלטפים אותו רק עד גובה הברך. אחרי 98 שעות במים שבנו אל אוהלי אקירוב, והתנענו את טירוף המזון שוב. בינתיים ריכזנו את כל הילדים באוהל אחד ושמנו להם בטלפונים סרטונים של נשיונל ג'יאוגרפיק, כדי שנרגיש קצת יותר טוב עם הקמפינג הביזיוני הזה. אל תסתכלו עליי ככה, כאילו שאתם לא נותנים לילדים שלכם טלפונים כשאתם צריכים שנייה או שעתיים של שקט.
שעה ושני קילו אחר כך היינו כבר ברכב בדרך הביתה, עייפים אך עייפים. כששלושת הטרוריסטים הקטנים נרדמו במושב האחורי, נתתי לשירן מבט של יא־אללה, איזה הורים תותחים אנחנו. היא החזירה לי מבט של תרגיע, הם לא רואים טבע עד שבוע שדאות בטירונות. אחרי שעה ועשר דקות נסיעה כבר היינו בבית. מדהים כמה הארץ הזאת יפה וקטנה, אתה יכול לבלות סופ"ש שלם בחיק הטבע בתוך אוהל, לשכשך במים ולהנות מערימות של ירוק, ושבעים דקות משם לא לרצות לעשות את זה שוב לעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
