איילת שקד תמיד הצליחה לשמור על דמות טפלון. שום שערורייה או מריבה גדולה לא נדבקה אליה. כשהקולגות טיפסו וצנחו במשחק הסולמות והנחשים הפוליטי, היא תמיד שמרה על מעמדה המורם מעם כסוג של מלכת אנגליה. היא חלק מהמשחק אבל לא חלק מהמריבה. גם כשהשמאל תוקף אותה, הוא מתקשה להסתיר את ההערצה והקנאה.
הדמות שייצרה לעצמה שקד נבנתה בעמל ומתוך תשומת לב לפרטים. היא תמיד הקפידה לא להתלכלך. את המשימות הלא-נעימות, ההכרחיות בפוליטיקה, היא ביצעה במיקור חוץ על ידי יועצים מאחורי הקלעים, בלי DNA או טביעות אצבעות. ההתקפות הפוליטיות שלה על "השמאל" תמיד היו כלליות ונטולות מרכיב אישי. אפילו מהתכתשויות טוויטר מיותרות היא הקפידה להימנע.
כשרת משפטים היא הלכה הכי רחוק שאפשר, מבלי לגעת בשלד המערכת שבנתה ההגמוניה הישנה. היא קידמה עיצוב פנים מחודש למערכת שלטון החוק מבלי לפרוץ את קירות הבית. מינויים כן, התגברות לא. בדילמה שבין ביטחון לחידוש וריגוש – היא בחרה בביטחון. התשואה אמנם נמוכה אבל מובטחת – כמו אג״חים ממשלתיים.
המריבות הגדולות, ששמורות לראשי מפלגות, נחסכו ממנה. את ההימורים הגדולים – ובראשם ההתעקשות על תיק המשפטים בדקות הפנדלים שלפני הרכבת הממשלה הקודמת – לקח בנט. לאורך כל הדרך הוא היה זה שפרץ מסלולים חדשים, הימר על יעדים ושינה אסטרטגיות,. הוא גם זה ששילם את המחיר הכבד על הימורים לא-מוצלחים, כמו עזיבת הבית היהודי. שקד תמיד גיבתה אותו בדיעבד, אבל בכל תחנה שבה מישהו היה צריך להישכב על הגדר ולהישרט, היה ברור שבנט הוא זה שיקפוץ.
התקופה הזו נגמרה. כשרה בכירה שקד תוכל להמשיך בדפוס הזהיר שאפיין אותה, אולם כראש מפלגה היא לא תוכל להתחבא מאחורי בן הזוג התומך כאשר יגיעו הכרעות קשות, והן תגענה מהר. בנט הוא הזכר-אלפא המושלם: חרוץ, מסור, אמיץ, נאמן, מתקשר בגובה העיניים ועם אגו קטן יחסית. אבל במפלגה מטריארכלית העיניים לא נשואות אליו.
השאלה היא האם שקד תצליח לשמור על אבק הכוכבים גם בפוזיציה החדשה. בהיסטוריה הישראלית אין כמעט דוגמאות לראשי סיעות שתפקדו בהצלחה ולאורך זמן בלי קרבות בוץ נכלוליים. לאורך זמן שרדו רק אלה שלמדו ליפול ולהתלכלך ואפילו הצליחו ליהנות מזה. לשקד יש שתי אפשרויות: לקחת שיעורים באימוני ספיגה ולרדת אל הזירה, או להמציא מודל מנהיגות חדש לגמרי ולקוות לטוב.
