ארגוני זכויות האדם והמכונים לדמוקרטיה בארץ ובעולם הגיבו בדממה מעיקה על החלטת ממשלת פולין לחוקק חוק שיטיל עונש מאסר על כל אדם, פולני או אזרח זר, שישתמש במושג "מחנות השמדה פולניים". אפילו במורשת פולין הקומוניסטית קשה למצוא חוקים כאלה, שמבקשים לעצב בכוח הזרוע את הזיכרון ההיסטורי, קל וחומר במדינות נאורות. יהודים רבים היו שמחים להטיל עונש מאסר על כל אנטישמי שישתמש בצירוף המילים "היהודים הרגו את ישו", אך על שולחנה של כנסת ישראל לעולם לא תונח הצעת חוק ברוח זו, ודאי לא בידי ממשלת ישראל. רק בפולין עומד לעבור חוק בעל מאפיינים שערורייתיים דומים, והעולם שותק.
לגופן של העובדות ההיסטוריות, ייתכן שממשלת פולין צודקת. מחנות ההשמדה שם היו מתוצרת גרמנית, לא פולנית. בתקופת מלחמת העולם נשלטה פולין בידי משטר כיבוש אכזרי, האכזרי ביותר מכל כיבושי היטלר. עונש מוות נשקף לכל פולני שהסתיר יהודים. ובכל זאת, פולין לא הייתה רק מקום משכן אקראי של מחנות ההשמדה, היא סיפקה להם גם תפאורה מתאימה. אש האנטישמיות יקדה בה בעוז, והקלה מאוד על מלאכת האייכמנים. לעתים קרובות מדי השתלבו פולנים גמורים בתעשיית ההשמדה עצמה. היהודים שהובלו למיידנק, לטרבלינקה או לאושוויץ לא ראו טעם לנסות לברוח, כי מעבר לגדר המתינה להם אוכלוסייה אזרחית עוינת. קהילת חסידי אומות העולם בתוכה הייתה זעומה מאוד באופן יחסי.
באתר האינטרנט של יד ושם כתוב ש״אפשר לקבוע באופן כללי כי במחצית השנייה של שנות ה־30 זכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה הרעיון של שלילת זכות מהיהודים לשבת בפולין או למצער מחלק ניכר מהם״. מדפי הספרים במוסד מכילים אינספור עדויות של ניצולי שואה מפולין על שנאת השכנים.
תיאו ריצ׳מונד, למשל, סופר יהודי־בריטי שחיבר רב מכר על גורל העיירה קונין, כתב: “כל יוצא קונין שאני פוגש מגיע בנקודה כלשהי לנושא האנטישמיות הפולנית. ‘הפולנים יונקים אנטישמיות עם חלב אמם׳, זה אחד המשפטים שאני שומע. ‘זה אצלם בדם׳, הוא עוד משפט. רק בודדים מיוצאי קונין שאיתם דיברתי אינם נושאים צלקות עמוקות מימי ילדותם בשל החוויה – אולי לא היומיומית אבל השכיחה ביותר – של אנטישמיות ושל הקריאה המוכרת ‘יהודי מלוכלך׳. בפולנית יש מילון שלם של כינויי גנאי ליהודים״ (‘קונין׳, עמ׳ 136 במהדורה העברית).
ועוד ציטוט משם: “(אפילו) אלה ששירתו בצבא הפולני בזמן המלחמה אינם יכולים לשכוח את האנטישמיות שנתקלו בה, גם כשיהודי ופולני לחמו באויב משותף. אשה אחת, ששירתה בצבא הפולני בבריטניה, סיפרה לי שהיא יכולה עדיין לשמוע את דברי הכומר בהרצאה בפני הגייסות: ‘כשתיגמר המלחמה ונחזור הביתה נחסל את היהודים״ (עמ׳ 139). הטבח ביהודי קילצה ב־1946 הוכיח שאלה לא היו דברים בעלמא. פולין שלאחר מחנות ההשמדה טרחה להקיא מתוכה גם את שארית הפליטה היהודית.
אגב, הביטוי "מחנות השמדה פולניים" לא נועד בהכרח לתאר מציאות גיאוגרפית היסטורית. הוא סוג של רשלנות לשון נסלחת בהחלט לנוכח האנטישמיות הפולנית הקטלנית, ואולי גם סוג של מחאה. טוב שהעבר עדיין מטריד את פולין, חבל שעדיין אין מחאה יהודית משמעותית נגד הניסיון הפולני לשכתב אותו באמצעות חקיקה.
