כשאימא מולו עלתה מאתיופיה לישראל לפני שבועיים, לאחר 15 שנים של ציפייה דרוכה, לאחר 15 שנים של סבל, 15 שנים של אי-ודאות, של ניתוק, זרות ועלבונות מהגויים בסביבה, ביום המאושר בחייה, היא בכתה בעצב. היא יצאה לקבלת הפנים בשדה התעופה, ראתה סוף סוף את ילדיה שנפרדו ממנה לפני שנים בדמעות כאשר נאלצו לעזוב את גונדר ולנסוע לשדה התעופה בלעדיה, ראתה אותם והתפרקה מבכי. כי ביום שאימא מולו חוזרת לחיק משפחתה וילדיה שעלו לישראל, היא נוטשת ילד אחר שנשאר באתיופיה. ילד צעיר בשם מלקמו, בן 19, רווק, שמעתה יצטרך להמשיך את חייו כיתום. לבד בבית. ללא אף בן משפחה שנותר.
בגיל 60, ביום שאימא מולו הגשימה את חלום חייה, התחיל הסיוט הכי גדול שלה.
מלקמו מעולם לא גדל אצל הוריו. מיד לאחר שנולד אימצה אותו סבתו, אימא מולו, והוא היה לה כבן. אימא מולו היא האפוטרופסית החוקית של מלקמו, כולל טפסים ואישורים, הכול. אבל כשאימא מולו קיבלה אישור לעלות לישראל, מלקמו לא קיבל. "הוא לא הבן שלך". כל המאמצים להסביר, האישורים, המצפון והמוסר, לא עשו רושם על פקידי משרד הפנים. אימא מולו עלתה, מלקמו נשאר לחיי בדידות באתיופיה.
כבר 15 שנים שמלקמו חולם לעלות לישראל. הוא חושב עליה כל יום, ומצב רוחו תלוי בתקווה שמפעמת בליבו. כשהסיכוי לעלות לישראל גובר התקווה מפעמת בקרבו, כשהעלייה נעצרת הוא עצוב, כבוי ומיואש. הוא גר באתיופיה אבל חי את ישראל, חושב עליה וכותב עליה שירים. הוא מייחל לראות אותה כל יום. אם יוכל לתת כל הון שבעולם ולראות את ישראל ולו ליום אחד בלבד – יעשה זאת.
מלקמו הוא הקומונר של סניף בני עקיבא בגונדר. לפני 4 שנים הקים יחד עם חבריו את הסניף הראשון באתיופיה. הוא מהמנהיגים הרוחניים של הקהילה, בעיקר בקרב הילדים והנוער, שמבחינתם הוא דמות לחיקוי. הוא דובר עברית שוטף, כותב וקורא, והוא אפילו גם צייר מוכשר. ולכל זה הוא הגיע למרות מוגבלות פיזית ניכרת. הוא לא נוצרי ולא עושה הצגות, כמו שיספרו כמה מלעיזים. הוא אדוק באורח החיים היהודי, יותר מרוב היהודים שאני מכיר כאן בישראל. ובכל זאת, הוא לא ראוי לעלות לישראל יחד עם האם החוקית שלו.
לפני שבועיים נחתו 14 עולים מאתיופיה, 14 העולים האחרונים עד שיוחלט אחרת. החלטת הממשלה דיברה על 1,000 עולים השנה, בסוף עצרו ב-600. לא בגלל שלא נותרה עוד קהילה יהודית באתיופיה, אלא בגלל שהממשלה החליטה שבנוסף לקריטריון של יהודי מצד האב או האם, העלייה מוגבלת רק לאנשים שיש להם ילדים בישראל. נשבע לכם. מבטיח. תקראו את ההחלטה בעצמכם אם אתם לא מאמינים. נכון, יכלו להעלות רק את מי שיש לו הורים בישראל, או רק את מי שהוא מעל מטר שמונים, או רק את מי שהקמיצה שלו יותר ארוכה מהאצבע, אבל החליטו ללכת על קריטריון הזוי אחר. אם יש לך ילדים בישראל אתה טוב לנו, אם אין לך ילדים בישראל – תירקב באתיופיה. אז נמצאו רק 600 עולים שעונים על הקריטריון.
ומיד לאחר הבחירות ידברו שוב על העלייה מאתיופיה, כי יש שם כאלה שיש להם אחים בישראל, הורים בישראל, אבל לא זכו שיהיו להם ילדים בישראל. זה כל ההבדל ביניהם לבין אלה שעלו, לא שום הבדל בזהות היהודית. ואז המתנגדים יקומו ויצעקו "לא אמרתם שנגמר? כל פעם צצים להם יהודים אחרים!" כשתקראו את הכתבות בעוד כמה חודשים, תזכרו איפה שמעתם את זה קודם. אנחנו כבר כמעט 30 שנה בסיפור הזה, 30 שנה שהדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב. כל פעם מעלים מכסות, מפרקים משפחות, קורעים בבשר החי, ומתפלאים שהמלאכה אף פעם לא נגמרת. כי עד שהוא לא יעלה לישראל, גם בעוד מאה שנה, מלקמו עדיין יישאר באתיופיה, ועדיין יבקש לעלות לישראל, כי לכאן הוא שייך. ובמקום לעשות את הפעולה המוסרית הפשוטה, שלא תכאב לאף אחד (להפך, אדם כמו מלקמו הוא נכס למדינת ישראל), החליטו להשאיר אותו לבדו באתיופיה, ולדון את אימא מולו לחיים של רגשות אשם על הבן שנטשה באתיופיה.
מלקמו יגיע בסופו של דבר לישראל, וכך גם שאר בני הקהילה שממתינים לעלייה באתיופיה. השאלה היא כמה סבל ושברון לב יצטבר עד שממשלת ישראל תשוב לערכיה הציוניים, היהודיים והמוסריים ותחזור לעודד עלייה, גם כשמדובר באתיופים.
