השבוע טעמתי את הנרטיב של האויב. טיילנו ברמת הגולן, ובצהריים הגענו לקצרין. נכנסנו לפיצרייה טעימה, ולשמחתנו גילינו שמוכרים בה גם גלידה. לצד הטעמים השגרתיים, גילינו בגלידרייה הקצרינאית גם גלידה לא מוכּרת: גלידה דרדסים. הגלידה הזו הייתה בצבע כחול זרחני, והיו מפוזרות עליה בובות של דרדסים. מיד הזמנתי לי מנה של גלידה בטעם דרדסים, כדי להכיר את הנרטיב של גרגמל.
לרמת הגולן יש סיפור ארוך עם הנרטיב של האויב. כשצעדנו באותו יום בנחל אל־על, נזכרתי איך טיילתי עם חברים באזור הזה, לפני 25 שנים. בַּמסלול פגשנו טור ארוך של חברי השומר הצעיר. הם פטפטו איתנו בשמחה, אך אז ראיתי מה זו אינדוקטרינציה, שלא לומר – שטיפת מוח. בראש הטור צעד בחור צעיר, אולי הקומונר, בידיו מגאפון, והכריז שוב ושוב בקול רם על התנגדותו לכיבוש: "אנחנו נהנים לטייל בגולן, אבל נחזיר אותו לערבים! שטחים תמורת שלום!" וכן הלאה, ללא לאות.
בימים ההם רמז יצחק רבין על כוונתו לסגת מהגולן כולו. לפני הבחירות הצהיר רבין: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן – יפקיר את ביטחון ישראל". אחרי הבחירות הוא פנה לכיוון שונה לחלוטין. "התבגרנו", הסביר. לימים נודע שרבין הצהיר בפני וורן כריסטופר, מזכיר המדינה האמריקני, שישראל מוכנה לסגת בגולן לקווי 67'. גם ברק, ואפילו נתניהו, היו כנראה מוכנים לוויתורים קיצוניים כאלו.
מתיישבי הגולן פתחו במאבק ציבורי נמרץ, בעזרת הסיסמה הפשוטה והגאונית של אורי אורבך: "העם עִם הגולן". בהפגנות היו משמיעים ברמקולים שוב ושוב את דברי רבין: "יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".
אבל נראה שהנסיגה נמנעה בעיקר בגלל האיוולת של הצד השני. בחסדו של בורא העולם, הערבים סירבו לשתף פעולה. מנהיג סוריה, חאפז אל־אסד, התעקש לשכשך רגליים בכנרת. יש אומרים שהמשא ומתן שלו עם אהוד ברק התפוצץ בגלל מחלוקת על מאה מטרים, ויש אומרים: עשרה מטרים.
נודה לה' על הטיפשות הזו של אסד. בלעדיה, הגיהינום שמשתולל בסוריה היה מתחולל בחצר האחורית שלנו. מעריכים שמאז 2011 נהרגו יותר מ־600 אלף סורים במלחמת האזרחים. שני מיליון סורים נפצעו, ושישה מיליון ברחו מבתיהם, בין היתר מפחדו של הנשק הכימי. אם כל זה היה מתחולל על חוף הכנרת, מדינת ישראל הייתה היום במצב אחר לחלוטין.
גם בנוגע לגולן זלגה אלינו לאיטה התפיסה שישראל היא כובשת, שהכיבוש הוא הבעיה, שבלי הכיבוש היה פה גן עדן
התקשורת הישראלית התייצבה כל השנים בנושא הסורי בצד שהיא נוהגת תמיד להתייצב בו. עורכנו חגי סגל פרסם בזמנו כתבה ארוכה, תחת הכותרת "איך התקשורת הישראלית כמעט החזירה את הגולן". סבר פלוצקר כתב ב־2004: "להערכת צה"ל, אין לישראל צורך ביטחוני בהמשך הכיבוש של רמת הגולן". הוא הוסיף שלהסכם שלום כזה יהיה מחיר, "אך התמורה לישראל גדולה מהמחיר הזה עשרות מונים". מומחים למיניהם לא היססו לתמוך בעמדה האופנתית הזו. "הסדר שלום עם סוריה הוא אינטרס עליון של כולנו", קבע עוד ב־2011 האלוף במיל' אורי שגיא. כמה טוב שהטיעון הזה לא עמד למבחן.
המשא ומתן עם סוריה נסמך כביכול על שיקולים מעשיים של ריאל־פוליטיק, אך ברקע תמיד עמד גם "הנרטיב של הצד השני". כמו בנוגע ליהודה ולשומרון, גם בנוגע לגולן זלגה אלינו לאיטה התפיסה שישראל היא כובשת, שהכיבוש הוא הבעיה, שבלי הכיבוש היה פה גן עדן. "רמת הגולן היא אדמה סורית ואנו יושבים על האדמה הסורית", אמר שמעון פרס ב־95', והוסיף: "מבחינה היסטורית, רמת הגולן מעולם לא נחשבה חלק ממדינת ישראל". להיסטוריה התייחסו אז באופן מאוד סלקטיבי: העתיקות היהודיות שבגולן, הכתובות העבריות, שרידי בתי הכנסת, עיטורי המנורה על אבני הבזלת – החלק הזה של ההיסטוריה נמחק והושתק.
אפשר לקוות שההכרה של טראמפ בסיפוח הגולן לישראל סתמה את הגולל על מחשבות מן הסוג הזה. הישראלים אוהבים לטייל בקיץ ברמת הגולן, קוראים לגולן "טוסקנה שלנו", מפרגנים לנופים ולמים, ומתלוננים רק על מחירי הצימרים. אך אי אפשר לסמוך על הזיכרון הציבורי הקצר שלנו. קשה לנו הישראלים להיגמל מהנטייה הזו, להיכנס לנעליו של הצד השני ולאמץ את הנרטיב שלו. אני רוצה להציע מבחן פשוט: לפני שאתה נכנס לנעליים של מישהו אחר, תחשוב איפה עברו קודם הנעליים הללו. האם כל כך כדאי לעשות את המאמץ המנטלי הזה, כדי להיכנס לתוך נעליים שלפני רגע דרכו על ערימת גוויות? האם אורחות החיים וההישגים של שכנינו באמת מעוררים חשק גדול להיכנס לנעליהם, ולוּ לרגע?
ומה לגבי הנרטיב של גרגמל? גיליתי שהגלידה בטעם דרדסים מזכירה באופן חשוד את הטעם של טרופית ענבים. לא היה שווה.
