ישבנו בבריכה (תירגעו! לפני שלושת השבועות) והבת שלה אמרה לה: אוף אמא, למה רק אנחנו לא נוסעים לחו"ל, כולם נוסעים לחו"ל ורק אנחנו לא. הצטרפתי לשיחה, למרות שאיש לא ביקש ממני, והוספתי: גם אנחנו לא נוסעים לחו"ל, תרגישי ממש בנוח. הילדה הביטה בי בבוז, שחתה הלאה משם וכעבור חמש דקות העיפה אליי זרנוק מים מהרובי מים החדשים האלו בצורת צינורות, שאני מקווה שלמי שהמציא אותם תיגמר הבטרייה בנייד בדיוק כשהוא חייב את הוייז.
כשהלכתי הביתה חשבתי עליה, על מה היא מרגישה. כנערה, אני זוכרת את הקיץ כתהום של פספוס התרחשויות מתמשך. אירועים שנקבעו בלי לעדכן, נסיעות לחו"ל לקאמפים, יציאות לסרטים והליכות חוזרות ונשנות לפרוזן יוגורט. ברוב לא הייתי, חלק כי לא הזמינו אותי וחלק כי לא. לכל משפחה יש סדרי עדיפויות, גם בנושאים ערכיים וגם בנושאים כלכליים. אבל הקיץ תמיד זכור לי כתקופה עם ריח של גלידה מקרטון, זיעה והחמצה.
פעם האשמתי את חוסר התקשורת בין ילדים שהייתה בימים ההם. הרי תמיד היה אפשר לומר "התקשרתי להודיע לך, אבל הייתה ממתינה". היום אני יודעת שזה לא ככה. ילדים (כנראה כמו מבוגרים) אוהבים להפריד ולמשול. ולמרות שיש קבוצות ווטסאפ, נפתחות תתי־קבוצות ווטסאפ. ילדים לא מזמינים זה את זה אבל נתקלים כמובן במשוכת הדיווח און־ליין – כי האם עשינו פויקה אם לא העלינו אותו לסטורי – אז גם שם מוגדרות קבוצות של חברים ספציפיים, ובקיצור – מעגל הכאב של הילדים הלא־מקובלים ממשיך וממשיך, ואוף איזו באסה.
אבל לא על הכסף ולא על המצב החברתי אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על האמא שבוחרת לא לטוס לחו"ל עם הילדים. כי אני רוצה להודות, קבל עם ודף, שאני לא רוצה לנסוע איתם לחו"ל. טוב, אולי "לא רוצה לנסוע איתם לחו"ל" זה קצת קיצוני. אני מפחדת. אני מפחדת מהרגע שבו אני אהיה האמא ההיא, שהילד שלה בוכה כל הטיסה והיא לא מצליחה להרגיע אותו. קראתי לא מזמן כתבה על משפחה עם שבעה ילדים שטסו לטיול של 14 חודשים מסביב לעולם. כותרת המשנה התחילה ב:"החלום של כולם הוא לעזוב את הכול ולטוס לראות עולם כל המשפחה". מתוקה, לא יודעת על מה את חולמת, אני חולמת לעזוב את כולם ולטוס לראות טלוויזיה במיטה. איך אפשר לטוס לחו"ל רק המשפחה? בקושי נסיעה בתוך המושב למכולת אני מצליחה לשרוד בלי שהאוזניים מתחרשות לי ובלי שהלב נשבר לי מכמות הקנאה, השנאה והרפש שיוצאים איש אל רעהו וכאפות לאביונים.
אני רוצה שנדבר על משפחה ועל אינטימיות ועל חברים. במשך השבוע אנחנו לא צריכים לעמוד במבחן הזה, כי יש לנו ניידים, אנחנו לא באמת ברגע של נטו מערכת יחסים משפחתית. תמיד יש שם איזה באפר. ומה כולנו עושים בשבתות? חברים. מעמיסים חברים ומשימות. מוזמנים לארוחת ערב או מוזמנים לשבת אחר הצהריים. כי ביחד, הייאוש נעשה יותר נוח. ניתן לילדים לשחק אחד עם השני, "להעסיק" אחד את השני, ואנחנו נשב בשולחן ונאנח על כמה החיים מעייפים וקשים. מדי פעם נצחק והופה, עברה עוד שבת קיץ בלתי נגמרת ומסויטת.
אני מתבוננת בקנאה במשפחות שבהן הילדים גדלו, שהם כבר במכינות, צבא וכאלו. איך המגמה הזו מתהפכת. פתאום רוצים פחות אנשים חיצוניים ויותר לשבת יחד ולהקשיב. אחים מקשיבים אחד לשני, הורים משתוקקים לתקשורת. כרגע זה נראה כמו חלום כל כך רחוק, כאילו ייקח נצח עד שזה יקרה. כל עוד ארוחות השבת ממשיכות להיראות כמו כיכר רבין אחרי שסיימו להפגין בה בעד מסיבות טבע, אין שום סיכוי שאני יוזמת אירוע כזה. חו"ל, אני והם, בלי חברים ובלי באפרים. וזה עם כל המתח הנלווה גם ככה לטיסה ולנסיעה באוטו בכבישים שאני לא מכירה.
אבל הבעיה האמיתית היא שבתוך תוכי, אני מאמינה שתקשורת משפחתית היא משהו שנבנה. שאם לא בונים את זה בזמן ובקצב המתאים – זה לא יהיה. לא כשהם חיילים ולא בכלל. יש אישה אחת שאני פוגשת בקפה. יש לה ארבע בנות, וכל כמה בקרים היא יושבת עם אחת או שתיים מהן בקפה ומדברות. תפסתי אותה לשיחה לא מזמן, ניסיתי להבין איך עושים את זה. לצערי היא לא אמרה ש"זה פשוט מגיע עם הגיל". היא אמרה שתמיד הם היו מנסים ליזום שיחה משותפת, בכל גיל, במינון ובקצב. פעם בשבוע, או פעם ביום. שיחות סיכום בימי הולדת, וסיכומי שנה סביב יום כיפור.
האם מאוחר לנו מדי? לא יודעת. אבל מה שבטוח הוא שבינתיים אנחנו לא קיצוניים. לפני שנקפוץ לחו"ל, נתחיל בנסיעה משותפת עד הים שתעבור בלי חבלות בגוף ובנפש, ומשם נתקדם.
