ביום שישי שעבר השקנו בביתנו החדש בתל אביב את בננו המתוק, נח מרדכי, במין מסיבת זבד הבן קטנה ומשפחתית. אמא שלי אומרת שלדברים הרעים והעצובים, להלוויות ולאזכרות ולשבעות, כולם ממילא מגיעים. ולכן חשוב לערוך אירועים שמחים, וחשוב להגיע לאירועים שמחים, וחשוב, באופן כללי, לשמוח כשיש על מה לשמוח. כי בגדול, החיים מחורבנים, וכשהם לא מחורבנים, חשוב לחגוג את זה.
לפני שנתיים ורבע, אחרי שחיה, בתנו הבכורה, נולדה, חגגנו גם אותה, במסיבה מרגשת בירושלים. אני כותב מסיבה מרגשת, כי כולם התרגשו שם, והכול שם היה מרגש. אני רק כותב את המילים האלה ועולות לי דמעות. חיה הגיעה אלינו, ולנו, אחרי שנה וחצי של מתח וייסורים. ההיריון הראשון שלנו הסתיים בהפסקת היריון איומה בחודש שישי, וגם ההיריון השני, של חיה, היה היריון מתוח, מלחיץ ומלא תעוקות. החרדות והבדיקות הרפואיות, והסטטיסטיקות המסריחות, הטריפו את דעתנו. וכשחיה סוף סוף נולדה לנו, כל המסע השחור והרע פתאום נגמר. וברגע אחד הפכנו להורים, ברגע אחד הייתה לנו בבית תינוקת קטנה, והיא נשמה, היא חיה, לכן קראנו לה חיה. וחיה החזירה לנו את החיים ללחיים. בזכותה שוב התחלנו לנשום.
זאת הסיבה שחגיגת ההשקה שעשינו לחיה הייתה מרגשת כל כך. כולם ידעו שזה אירוע מרגש, וכולם הגיעו אליו כדי להתרגש. וכולם באמת התרגשו. עשינו שם מין טקס קטן כזה, שבו שבע נשים מברכות את חיה הקטנה, וכל הנשים היו מתוקות וחכמות. וכולם בכו כשאמא שלי דיברה, וכולם בכו כשאמא של שירה דיברה, וכולם בכו כשמיכל אחותי דיברה, וכולם בכו כששירה דיברה. והכול היה כל כך מרגש. עין אחת לא נותרה יבשה.

אבל בחגיגה של נח העיניים נותרו יבשות. כל האורחים הגיעו, ואכלו אוכל טעים. בייגלים טריים, וגבינות טובות, וקיגל אטריות, וקיגל תפוחי אדמה, ומלא סלטים טובים, ויוגורט עם גרנולה, וגלידה טעימה. ואחר כך כולם נכנסו אלינו לסלון, וישבו, והקשיבו לטקס הקטן שעשינו, שבו שבעה גברים מברכים את נח הקטן. כמו שעשינו לחיה, אבל לנח. איזה מתוק הנח הזה, אתם לא מבינים.
אמא שלי הנחתה את הטקס, והברכות היו יפות ומתוקות. אבא של שירה בירך, וגיסי עמי בירך, ואח של שירה בירך, ואבשלום ורואי, שהם חברים טובים שלנו, גם בירכו, וגם אני בירכתי. דיברתי על זה שקראנו לנח נח בתקווה ובתפילה שהוא יהיה אדם שנוח לו בעור של עצמו, בתקווה שהוא יהיה נוח לבריות, ושרוח המקום תהיה נוחה הימנו. קראנו לו נח, מתוך אהבה לרבי נחמן, שניחם אותי בימים הכי שחורים שידעתי. וקראנו לו נח מרדכי, על שם סבא שלי, מרדכי אגמון, שנפטר כשהייתי בן שלוש. הוא היה איש עקשן, אידיאליסט, אוהב אדם ורגשן, ונראה לי שהיינו מסתדרים מצוין. ובסוף גם דיברתי על זה שחיה קוראת לנח, נו־אח, כי נח הוא האח שלה. בבית שבו גדלתי לא היו אחים בכלל. היינו רק אני ואמא שלי. והנה פתאום, בגיל שלושים ושתיים, אני מתגורר בבית שיש בו אמא ואבא, ואח ואחות. נו־אח, האח, הפך אותנו למשפחה.
בקיצור, כל הברכות היו יפות ומרגשות ומשמחות, וכולם ישבו והקשיבו למברכים, וחייכו והנהנו. וכולם היו שמחים בשבילנו, ושמחים באופן כללי. אבל זו הייתה שמחה אחרת. נינוחה יותר, רגועה יותר, וקצת פחות דרמטית. זו לא הייתה שמחה של ילדה בכורה מתוקה, שנולדה אחרי הפסקת היריון. זו הייתה שמחה של ילד שני, נינוח ומתוק, שהגיע אחרי שהחיים כבר עלו על מסלולם. זה כבר לא סיפור על "צמיחה מתוך החורבן", אלא סתם, סיפור על משפחה קטנה, שעכשיו זכתה לחבוק תינוק חדש. איזה מתוק הנח הזה, אתם לא מבינים.
ובסוף כולם הלכו לדרכם, ואני ושירה נשארנו בדירה שלנו, כדי לסדר ולנקות אותה מכל כתמי הגלידה שהילדים הותירו עליה. ובזמן שניקיתי את הבית, חשבתי לעצמי שהאירוע הזה היה סתם אירוע נחמד. סתם, שמחת בן. בלי זיקוקים, ובלי דרמות, ובלי דמעות על הלחיים. נח נולד. ההיריון עבר בשקט. הכול קוּל. העיניים נשארו יבשות. וכולם בריאים ושמחים.
ואני לא אומר את זה בקטע רע. להפך, בדיוק להפך. אני אומר את זה בקטע טוב. ככה החיים צריכים להיראות, אם תשאלו אותי. פשוטים ויפים וצלולים ושקטים ונינוחים ושלווים. זאת מנת השמחה שאני מייחל לה. תינוק נולד, כולם בריאים ושלמים, בואו נאכל קצת קיגל עם מלפפון חמוץ, בואו נאמר קצת מילים יפות, נברך שהחיינו, נשתה קפה קר, ונמשיך הלאה בחיים. 
כבר שבוע עבר מאז החגיגה הקטנה שעשינו לנח, וקסמה החם והטוב של הבינוניות והפשטות עוד רוחש לי בבטן. כמה רכים ויפים הצבעים שבקשת גוני האפור. כמה נינוחים יכולים החיים להיות, כשהם זורמים על מי מנוחות. איזה מתוק נח שלנו. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. הלוואי עליי להיות מאושר כמותן. ואיזה מתוק נח שלנו. איזה מתוקקק הוא. אתם לא מבינים.
איור: שרון ארדיטי
יש שמחות שבאות אחרי דרמה גדולה וכולם בוכים ונרגשים בהם, אבל בחיים צריך לשאוף שכל השמחות יהיו על מי מנוחות
קשת גווני האפור
